- רות מרכוס היא בעלת טור בוושינגטון פוסט. מאמרה על חג ההודיה (יום ה' שעבר, 23.11.23) נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
שולחן חג ההודיה מעולם לא היה אצלנו שדה קרב פוליטי – עד השנה. אנחנו משפחה יהודית, ויכולתם לחשוב שהאימים של מתקפת חמאס יאחדו אותנו. אבל בפועל, למען ההרמוניה המשפחתית, הכרזנו מראש על "שטח נקי מישראל": תעביר את התוספת ואל תדבר על הפסקת האש, תגידו לסבתא לא לדבר על ההתנחלויות.
אני משערת שאיננו היחידים. מתקפת 7 באוקטובר חשפה הרבה מציאויות כואבות, כולל היקף האנטישמיות בארה"ב ובמיוחד בקמפוסים. לכך קשור הפער הבין-דורי בנוגע לתמיכה בישראל ולחשיבותה כמולדת יהודית. זו תופעה רב-דורית: ככל שאתה צעיר יותר, אתה פחות תומך בישראל. סקר משנת 2020 מצא, כי 45% מהיהודים הבוגרים בארה"ב סבורים שדאגה לישראל היא חלק מהותי מיהדותם. אבל זה היה נכון לגבי 52% מבני 65 ומעלה – ורק לגבי 35% מבני 29-18. בשאלה על מידת הקשר לישראל, 67% מהמבוגרים אמרו שיש להם קשר כזה – לעומת 48% מהצעירים.
זה לא יכול להיות אחרת. נולדתי ב-1958, כאשר קיומה של ישראל היה חדש ונתון בסכנה, והיא נזקקה לתמיכתנו. זכרונות הילדות שלי הם ממלחמת ששת הימים ושחרור הכותל המערבי; מההלם של מלחמת יום הכיפורים. ואני חייבת להודות, שהנרטיב שקיבלנו היה מוטעה במקרה הטוב ואנטי-פלשתיני במקרה הגרוע, תוך התעלמות מכך שהיו פלשתינים שגורשו מבתיהם ב-1948 או לשקול את הלגיטימיות של דרישתם למדינה.
ילדי גדלו באווירה אחרת – כנה יותר לגבי היבטי הסכסוך, סבוכה יותר לגבי הדיון הפוליטי. הם בקושי מכירים את ישראל בלי בנימין נתניהו, שמדיניות ההתנחלות התוקפנית שלו הפכה את חזון שתי המדינות לבלתי ישים; בקושי מכירים ישראל המתייחסת לפלשתינים בהוגנות ובכבוד. ישראל מקשה לאהוב אותה. אהבתי-שלי לישראל חזקה די הצורך כדי לשרוד את סלידתי מן המדיניות של הממשלה הנוכחית, אך ייתכן שיהיה זה בלתי מציאותי לצפות שכך יהיה גם לגבי בנותי. קשה לדרוש שישראל תמשיך להוות מרכיב מרכזי בזהותן היהודית, כאשר כל כך בלתי אפשרי להגן על התנהגותה.
אנחנו ניגשות ל-7 באוקטובר ואחריו, כולל שפיכות הדמים בעזה, מנקודות מוצא שונות אשר הובילו לשיחות כואבות ודומעות משני הצדדים. אני מאוכזבת מכך שבנותי מודעות לאימי השואה ולססמת "לעולם לא עוד", אך לא מקשרות זאת לזהותה של ישראל כמולדת היהודית. אני מאשימה את עצמי בכך שלא הטמעתי לקח זה ושלא עשיתי עבודה טובה יותר בהסברת הקשר בין יהדות לציונות. אני חוששת שהן ממעיטות בערכה של האנטישמיות ומגזימות בנכונות שכניה של ישראל להשלים עם קיומה.
הן בתורן מאוכזבות ממה שהן רואות כשבטיות הבלתי-מותנית שלי ומהעדר האהדה לסבלם של פלשתינים חפים מפשע. מבחינתן, זהות יהודית עמוקה אינה זהה לתמיכה בישראל. היהדות דורשת לתמוך בזר – הזכירה לי בתי, כאשר אמרתי שעלינו לתרום להקלת המצוקה בישראל ולא בעזה. גאוותי על שגידלתי אדם אכפתי, מתנגשת עם דאגתי שהיא אינה קולטת את היקף הרוע בעולם בו אנו חיים. אולי זה אופיים של צעירים; אבל אולי הקשר בין יהודים אמריקנים צעירים לבין ישראל, ההולך ונפרם ממילא, נפגע כעת אנושות בשל מה שרבים מהם רואים כהרג מוגזם של פלשתינים.
הדעות בקרבם אינן אחידות. כמה מידידי מספרים שההלם ממתקפת חמאס גרם לילדיהם להפוך ממבקרים חריפים של נתניהו לתומכים נלהבים בזכותה של ישראל להגנה עצמית. אבל ככל שאני מעדיפה לחשוב אחרת, אני חוששת שהקרע הבין-דורי במשפחתי הוא האופייני יותר – ומסוכן יותר להישרדותה של ישראל בטווח הארוך. על זה, ממש אין סיבה להודות.