ההוכחות הראשונות לתקיפות מיניות של חמאס הגיעו כבר ב-7 באוקטובר, בדמות הסרטונים של רוצחי הארגון. לאחר מכן הגיעו העדויות מצד תושבים ומי שנחלצו לעזרתם, כמו גם הראיות הפורנזיות. הייתה לכך מטרה מעבר לפשעים עצמם: לזרוע אימה רבה ככל האפשר – אומרת כוכבה אליקים-לוי, העומדת בראש מלכ"ר החוקר את הפשעים נגד נשים וילדים במתקפת חמאס, וזאת בנוסף לחקירות המשטרה והשב"כ.
הארגון עצמו מכחיש את ההאשמות וטוען שמעשים כאלה נוגדים את עקרונות האיסלאם, מציין וושינגטון פוסט – בכתבה המלמדת שהעיתון מאמץ את העמדה הישראלית. "הייתה השפלה באמצעות רצח בבוקרו של 7 באוקטובר", אומר המפכ"ל קובי שבתאי. "יש ראיות נוראות מכפי שאנחנו יכולים להראות. הם כרתו איברי מין, הם רצחו, הם התעללו בגופות. היו מעשים מיניים סאדיסטיים". עדה אחת סיפרה למשטרה על אונס קבוצתי שבעיצומו נורתה האישה.
כוחות אחרים במזרח התיכון השתמשו באונס שיטתי כנשק, כולל אלו של בשאר אסד ודאעש, אם כי קבוצות חמושות רבות רואות מעשים כאלה כטאבו, אפילו בזמן מלחמה, ועד כה הם לא התרחשו בסכסוך הישראלי-פלשתיני. המשימה לאתר ולתעד פשעי מין במלחמת חרבות ברזל מבוצעת מן השטח ומתמקדת במתן סיוע לניצולים ולעדים, תוך הכרה בכך שייתכן שרוב הקורבנות נרצחו.
עשרות מומחים לטראומה מינית נפגשים עם ניצולות 7 באוקטובר במרפאות או במלונות אליהם פונו. הם עורכים מפגשי זום, לומדים על השימוש באונס כנשק במקומות כמו אוקראינה ובוסניה ויוצרים קשר עם מומחים ממדינות אחרות. המטרה היא לסייע לנשים להתחיל לשלוט בזכרונותיהן הטראומטיים, אשר נוצרו תחת אש והעמיקו ככל שהמלחמה התמשכה וחטופים נותרו בידי חמאס.
המומחים אומרים שאין לשאול אדם האם נאנס, אלא חשוב יותר לתת לו להבין שאיננו לבדו. אפשר לשאול: "יש דיווחים על אלימות מינית. אולי את/ה יודע/ת משהו על זה?" ענבל ברנר, מהמרכז לבריאות הנפש לב השרון, מסבירה: "זורקים קצה חוט ורואים לאן זה מוביל. רבים מן המטפלים עצמם עדיין מצויים בטראומה של 7 באוקטובר. "תמיד יש דה-הומניזציה באונס; הפעם זה גם לאומי וקשה מאוד למדוד את ההשפעה", מוסיפה ברנר.
אנשיה של אליקים-לוי לא בהכרח מעודדים את הקורבנות לפנות למשטרה, שכן מסירת עדות כתובה לחוקרים עלולה להתנגש עם המטרה הראשונית: לחזור לשליטה עצמית או לתחושה של "אני". ניצולים ועדים אינם ששים להתייצב ולהעיד. "תמיד יש תת-דיווח על אלימות מינית, והוא חמור עוד יותר כאשר מדובר בפשעי מלחמה", אומרת אורית סוליצנו, מנהלת מרכז סיוע לקורבנות אונס. במצב זה, תהיה חשיבות רבה במיוחד לעדויותיהם של המסייעים והמחלצים הראשונים שהגיעו לשטח, מציין הפוסט.
הגינקולוגית דבורה באומן מציין, כי קורבנות אונס מוסרים לעיתים עדויות עקיפות. הן עשויות לומר ששמעו שהיה אונס בביתו של השכן, או שאישה נאנסה לעיני סבתה בבית סמוך – כאשר בהחלט ייתכן שלמעשה מדובר במה שאירע להן. באומן מנהלת את מרכז בת עמי בבית החולים הדסה בירושלים, המטפל בקורבנות אונס, ומכינה את המקום לקראת האפשרויות שחטופות (ואולי חטופים) שישוחררו יעידו על תקיפות מיניות; 90 מבין 240 החטופים היו נשים ונערות.
כנרת שטרן היא בת-דודתה של אחת החטופות מפסטיבל המוזיקה ליד רעים. המשפלה נתקלה בסרטון שצילמו אנשי חמאס, ובו אישה מוחזקת בבור ומתחננת על חייה. "זוהי אחת הכלבות היהודיות. כל גבר יראה מה נעשה לה", אומר קול ברקע. "זהו הסיוט של כל אישה, שאיננה יכולה להגן על גופה", אומרת שטרן. "אנחנו אפילו לא מעיזים לומר זאת בקול".