מלחמת חרבות ברזל מנוהלת בצורה פיזית ברצועת עזה ובזירת התעמולה והרשתות החברתיות העולמית, שם היא מאופיינת לעיתים קרובות מדי בדיבורים מוטים לקהל הנוטה להאמין להם. השתיקה הארוכה מדי, ההמעטה ואפילו ההכחשה של פשעי המין שביצע חמאס היא דוגמה מובהקת – כותבת ג'יל פיליפוביץ, עורכת דין בולטת בתחום המגדר, בניו-יורק טיימס.
ההאשמות בדבר אלימות מינית עלו מיד לאחר 7 באוקטובר, אך היקף הזוועות והצורך לקבוע במהירות מי נרצח ומי נחטף, הביאו את הרשויות בישראל להעדיף את זיהוי הקורבנות על פני איסוף ראיות פורנזיות. צוותי החילוץ ההמומים עשו כל מאמץ לכבד את הקורבנות ולא צילמו גופות; בהתאם למסורת היהודית, נעשה מאמץ לקבור אותם במהירות. זיהוי הגופות היה קשה וממושך, בשל ההשחתה המכוונת שלהן בידי חמאס. חלק מן הראיות לעבירות מין דוהות עם הזמן וקשה לאסוף אותן מגופות. כעת העדר הראיות מקל על מי שרוצים להטיל ספק בפשעי המין של חמאס.
רבים מבין העיתונאים, פעילי זכויות הנשים והפרשנים נמנעו תחילה מלהתייחס לפשעים אלו; פיליפוביץ אומרת שהיא חיכתה לראיות ברורות יותר, כפי שמחייבת הזהירות המקצועית. האשמות באונס הן טעונות מאוד, ואם הן חסרות בסיס או מוגזמות – עלול להיפגע אמון הציבור בתקשורת. מעשי אונס בזמן מלחמה מדווחים עוד פחות, קשה לעקוב אחריהם ועוד יותר קשה לאמת אותם.
כעת יש הוכחות ברורות בדמות עדויות וראיות רבות ומזעזעות. אבל למרות זאת, גם חוסר האמון גובר. ברשתות החברתיות נטען שמעשים כאלה לא ייתכנו, שמדובר בהמצאות ישראליות במטרה להצדיק את המלחמה, שיש להשוות את ההאשמות נגד חמאס לסבלם של הפלשתינים. ייתכן שחלק מן החשבונות הללו הם בוטים; לאחרים יש מאות אלפי עוקבים. ההכחשות באות לא רק מצד חמאס, אלא גם מצד כתבים באמצעי תקשורת נחשבים ומפעילים של פודקסטים, ערוצי יוטיוב ואתרים פופולריים.
מדובר בהיגיון פשוט, מגיבה פיליפוביץ: האם אי-אפשר להאמין שארגון שרצח 1,200 בני אדם, חילל את גופותיהם ושידר הכל – לא ביצע גם עבירות מין? האם מישהו באמת חושב שהתגובה הצבאית של ישראל הייתה שונה אם לא היו מבוצעים מעשי אונס? אבל זהו פספוס של הנקודה. מבחינתם של מכחישים רבים, המטרה איננה האמת אלא מונופול על צדקנות.
מאז תחילת המלחמה, תומכים של שני הצדדים מכזבים ומפברקים. היא מתחוללת כאשר האמון הציבורי העולמי נמצא בשפל, בעוד היכולת לחפש ראיות התומכות בדעה קדומה נמצאת בשיא. הדיווח על המלחמה גם יוצר בלבול אמיתי, כאשר דיווחים שגויים ותיאוריות קונספירציה מעכירים עוד יותר את התמונה. את רוב הבלבול יצרו גורמים עוינים – ממשלות זרות, בריונים בימין הקיצוני או פעילים ציניקנים בשמאל – אך דיווחים אלו זוכים לתהודה נוספת, גם מצד מי שפועלים בתום לב.
לשלוט, לפגוע ולהשפיל
למרבה הצער, חלק מהתופעה אינו חדש. אונס בזמן מלחמה לרוב מוכחש או מוקטן בידי מבצעיו ותומכיהם, הבטוחים שהללו הם תמיד הבחור הטוב. במרחב הפרוגרסיבי נוצרת היררכיה של דיכוי, שלעיתים קרובות מחלקת את העולם בין מדכאים למדוכאים ומצמידה הנחות מוקדמות של צדיקות ורשעות לכל צד. בעולם הזה של בני אור מול בני חושך, ניתן להציג את הקורבנות כנזק משני של מלחמה הכרחית או של התנגדות מוצדקת לקולוניאליזם. האמת היא, מדגישה פיליפוביץ, שאין שום הצדקה צבאית לאלימות מינית; היא נובעת רק מן הרצון לשלוט, לפגוע ולהשפיל.
חלק ממכחישי/ספקני פשעי המין של חמאס אינם מסתפקים בטענה שהללו לא אירעו, אלא גם אומרים שהדיבור עליהם נותן לישראל צידוק למלחמה בעזה. העובדות הן, מעירה פיליפוביץ, שישראל תקפה עוד לפני שצצו העדויות על האלימות המינית. זוהי עמדה פושטת רגל מבחינה מוסרית, הדורשת להשתיק את האמת כדי להשיג יעד רצוי. זוהי חזרה לשיטה שעבדה בעבר, כאשר נשים נדרשו לשתוק "למען המטרה" או כדי ש"לא להרוס את חייו של אדם טוב".
אימי המלחמה הנוכחית אינם צריכים להיות "או או". אפשר גם להתייצב מול הררי הראיות לאלימות המינית וגם מול מותם של אלפי פלשתינים. אפשר לנסות להבין את ההקשר בו ארגון כמו חמאס נוצר ומטמיע בקרב אנשיו את הבוז הבסיסי לנשים, ובמקביל להתנגד לממשלת ישראל ולמלחמה. אפשר לעשות את כל אלו בלי לבוז לנשים הישראליות, ובלי לתת להתנגדות למלחמה להפוך לעצימת עיניים מול סבלן. הדרך היחידה להתייצב נגד חוסר האנושיות של המלחמה הוא לגנות מעשים בלתי אנושיים, ולא משנה מי מבצע אותם – מסיימת פיליפוביץ.