- ברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס וזוכה פרס פוליצר, כתב מאמר זה (20.12.23) בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
זהו המאמר האחרון שלי השנה והוא יהיה יותר אישי מרובם. זהו ניסיון להסביר, לעצמי כמו גם לקוראים, מדוע אינני יכול להפסיק לכתוב על 7 באוקטובר ועל מה שהתחולל לאחר מכן.
לפני כמה שבועות ראתה אמי צילומים של סטודנט יהודי מותקף בידי מפגינים אנטי-ישראלים בהרווארד ולאחר שניסה להתחבא מהם. "נולדתי במחבוא", אמרה לי. "אני לא רוצה למות במחבוא". אמי נולדה במילאנו ב-1940, למשפחה שנמלטה מן הבולשביקים במוסקבה ומן הנאצים בברלין. היא הוטבלה כדי להימנע מחשד; אחד מזכרונותיה המוקדמים ביותר הוא הסתרתה מתחת לגלימתה של נזירה. רק לאחר שהגיעה לניו-יורק, נודע לה שהיא יהודייה. מבחינתה, ארה"ב היא המקום בו אין צורך להסתתר.
כעת זה אינו נכון. עוד לפני 7 באוקטובר יהודים הסתירו את מגן הדוד מתחת לצווארון ואת הכיפה מתחת לכובע בייסבול, כדי שלא יבוישו או יוטרדו. בתי כנסת ומרכזים קהילתיים יהודיים היו תחת אבטחה חמושה. החרדים, שאינם מסתירים מאיש את זהותם, הותקפו דרך שגרה בידי בריונים החושבים זה כיף להכניס זפטה ליהודי. אבל מציאות זו זכתה לסיקור-חסר מביש בתקשורת, שבכל מקרה אחר רואה את עצמה כמובילה בהגנה על מיעוטים ומדוכאים.
כל זה התעצם אחרי 7 באוקטובר. פשעי שנאה כלפי יהודים, שעלו פי ארבע בעשר השנים האחרונות, עלו שוב פי ארבעה בין 7 באוקטובר ל-7 בדצמבר בהשוואה לאשתקד. מה שנאמר במובלע הפך לדיבור גלוי: "גז ליהודים" על קירות בית האופרה בסידני, "מהים עד הנהר" בחוצות מה שהיו פעם האוניברסיטאות הדגולות של ארה"ב. אותה פרוגרסיביות שהובילה לתנועת MeToo נאלמה דום אל מול פשעי המין של חמאס. אותם הומניטרים שהזדעקו נגד כליאת ילדי מסתננים בכלובים, לא הנידו עפעף בנוגע לילדים חטופים במנהרות.
וכל זה יחמיר עוד יותר. סקר שנערך החודש מצא, כי 44% מהאמריקנים בני 34-25, כמו גם 67% מבני 24-18, מסכימים עם האמירה לפיה "יהודים ככלל הם מדכאים" – לעומת 9% בלבד מבני 65 ומעלה. הדור שקיבל את החינוך הטוב ביותר לסובלנות, הוא הדור האנטישמי ביותר הזכור לנו.
מהיכן מגיעה כל השנאה הזאת? אם התשובה היא "ישראל", הרי שאין זה הסבר של אנטישמיות אלא העתקה שלה. אף ליברל המכבד את עצמו לא יטען שניתן להבין איסלמופוביה בנימוק שמוסלמים ביצעו את 9/11 וזוועות אחרות. אבל איכשהו, התירוצים הבלתי-נסבלים כאשר מדובר במיעוטים אחרים, נעשים מובנים כאשר מדובר ביהודים.
הגינוי צר האופקים של ישראל הוא ביטוי אחר של אנטישמיות. טורקיה מפעילה מטוסי F16 טורקיים כדי להפציץ כורדים בעודה מסתמכת על המטרייה הגרעינית האמריקנית – והפרוגרסיבים שותקים. אבל אחרי שישראל עברה ביום אחד את מה ששקול ליותר מתריסר 9/11, יש פרוגרסיבים המריעים למתקפת חמאס כ"התנגדות מוצדקת".
לחלק הזה של השמאל, שהשפעתו התרבותית עולה על מספרו, יש אמינות מוסרית כמו של דייוויד דיוק הניאו-נאצי. רוב הימין, עם האובססיה שלו ל"תיאוריית ההחלפה" ותיאוריות הקונספירציה שלו על "גלובליסטים זוממים", אינו טוב יותר. כאשר הפרוגרסיבים חושבים שהשם המבוזה ביותר בעולם הוא בנימין נתניהו, והימנים חושבים שזהו ג'ורג' סורוס – יש לנו בעיה.
זהו דפוס היסטורי. בגרמניה של שנות ה-1920, המדען החשוב ביותר היה אלברט אינשטיין, המדינאי החשוב ביותר היה ולטר רתנאו והפילוסוף החשוב ביותר היה אדמונד הארסל – כולם יהודים. הם גלו, נרצחו או הורחקו. בארה"ב של היום, שרי האוצר, החוץ וביטחון הפנים הם יהודים, כמו גם מנהיג הרוב בסנאט וראש הסגל בבית הלבן. האנטישמיות היא בעיה לדמוקרטיה, משום שהיא לעולם אינה רק שנאת יהודים. היא שנאה ליוצא הדופן: יהודים בין נוצרים, מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות. רודנים רוצים אחידות; יהודים מסמלים שוני.
אני לא חושב שאמי תמות במחבוא; אני תוהה לגבי ילדי. אמריקה הייתה טובה ליהודים מאז 1655, כאשר Dutch West India Company נזפה בפיטר סטוייווסאנט משום שסירב להעניק רשיונות סחר ליהודים שהגיעו לניו אמסטרדם. אבל אם יש לקח אחד מההיסטוריה היהודית, הוא ששום דבר טוב אינו נמשך לאורך זמן – וזו הסיבה שמדי שנה אנו מסיימים את ליל הסדר ב"לשנה הבאה בירושלים".