לג'ון בולטון, שהיה יועצו של דונלד טראמפ לביטחון לאומי בשנים 2019-2018, יש עצה פשוטה למי שמנסה להבין את הפילוסופיה של הנשיא לשעבר בתחום מדיניות החוץ: אל תטרחו. אין לו עקרונות מוצקים אלא רק מצבי רוח, טינה וקיבעון לתדמיתו. הוא מאיים על קוריאה הצפונית ב"אש וזעם" ונפגש שלוש פעמים עם קים ג'ונג-און; מדבר על עזיבת נאט"ו ומחזק את האגף המזרחי שלה.
אקונומיסט מנסה לנתח כיצד תיראה מדיניות החוץ של טראמפ, אם ינצח בבחירות בנובמבר הקרוב. כיום טוען טראמפ, שמדיניות "אמריקה תחילה" שלו היא אידיאולוגיה סדורה, אותה לא עלה בידיו ליישם בכהונתו הקודמת בגלל בכירים כמו בולטון שהציבו מכשולים.
פרד פלייץ, מ-America First Policy Institute התומך בטראמפ, טוען: "אתם שוכחים כמה היה טוב בזמן כהונתו". ארה"ב לא הייתה מעורבת במלחמות גדולות, נחתמו הסכמי אברהם, הוכנסו שיפורים בהסכם הסחר עם קנדה ומקסיקו (נפטא"א), הושג הסכם סחר חלקי עם סין, האינפלציה הייתה נמוכה, הגבול הדרומי היה בטוח יותר. אם טראמפ יחזור לבית הלבן, הוא יהפוך את מדיניות החולשה של ג'ו ביידן שגרמה למלחמה באוקראינה, למתקפת חמאס על ישראל ולבריונות של סין כלפי טייוואן. די יהיה באופיו של טראמפ כדי להרתיע את אויביה של ארה"ב, לשקם את עוצמה ולהשליט סדר.
אולם, אומר אקונומיסט, תומכיו ומתנגדיו של טראמפ כאחד מתקשים לצפות את מדיניותו. גם מקורביו מודים, כי ייתכן שיידע בעצמו מה רצונו רק כאשר יהיה בחדר אחד עם ולדימיר פוטין, שי ג'ינפינג, מוחמד בן סלמאן ודומיהם. לשיטתו, אומנות המו"מ טמונה בדינמיקה אישית. אבל הכל מודים, כי הסובבים את טראמפ ממלאים תפקיד בהצבת אתגרים בפני הדחפים שלו. לכן, כדאי להתבונן באידיאולוגיות המתחרות של יועציו.
הרפובליקנים מחולקים כיום לשלוש סיעות בנושא מדיניות החוץ: ראשוניים, מגבילים, מעדיפים. טראמפ צפוי להאזין לפחות חלק מחברי כל קבוצה. במקומות בהם יש ביניהן הסכמות, קל יחסית לצפות מה תהיה המדיניות. במקומות בהם הן חלוקות זו עם זו או עם הדחפים של טראמפ, ניתן לצפות לקבלת החלטות תזזיתית.
ה"ראשוניים", יורשיו של רונלד רייגן, רוצים לשמר את ההגמוניה העולמית של ארה"ב. הם כוללים "לעולם-לא-טראמפ" רבים אשר נדחקו לשוליים. היו אלה אנשי "ציר המבוגרים" בממשל הקודם, כמו ג'ון קלי, ג'ים מאתיס, מארק אספר, ה"ר מק'מאסטר ובולטון – שכולם פוטרו או התפטרו בזעם. עם זאת, כמה רייגניסטים נשארו לצידו של טראמפ, כמו מייק פומפאו ורוברט או'בריאן, והסנאטורים הניצים מרקו רוביו, לינדזי גראהם וטום קוטון.
מולם ניצבים ה"מגבילים", מי שהיו הבדלנים. לדעתם, ארה"ב לא צריכה לנסות להיות המשטרה העולמית אלא להתמקד בבעיותיה הפנימיות – בעיקר הגבול עם מקסיקו. בדלנים בוטים, כמו היזם ויווק רמסוואמי שהתמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות, הם מיעוט בתוכה. עם זאת, לראשונה מזה 50 שנה – רוב הרפובליקנים, ובמיוחד תומכיו האדוקים של טראמפ, חושבים שארה"ב צריכה להישאר מחוץ לענייני העולם.
בין שתי הקבוצות הללו מצויים ה"מעדיפים", הסבורים שארה"ב צריכה לעסוק פחות באירופה ובמזרח התיכון ולהתמקד באסיה אל מול סין. דעה זו מוביל אלברידג' קולבי, שהיה פקיד בכיר בפנטגון בממשל טראמפ. לטענתו, רוב האמריקנים אינם מוכנים לשלם את תקציב הביטחון העצום הדרוש לשמר את עליונותה של ארה"ב, וגם לא מוכנים להפקיר את אסיה לסין; הם רוצים לסדר מחדש את העדיפות. הספקנים תוהים האם אין המדובר בהסוואה לבדלנות; האם מי שאינם מוכנים להתייצב מול רוסיה באוקראינה, אפילו בעקיפין, ייצאו למלחמה נגד סין בגלל טייוואן?