- ג'וש מק'וורתר הוא פרופסור (אפרו-אמריקני) לבלשנות באוניברסיטת קולומביה, בה מתקיימות בימים האחרונים הפגנות סוערות ואלימות נגד ישראל. מאמרו בניו-יורק טיימס (24.4.24) נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
ביום חמישי שעבר, בשיעור שאני מעביר באוניברסיטת קולומביה, התבקשו שני סטודנטים לדבר על המלחין ג'ון קייג'. יצירתו הידועה ביותר היא "4'33", בה יש להאזין בדממה מוחלטת לרעשי הסביבה לפרק זמן מדויק. אמרתי לסטודנטים שלא נוכל להאזין ליצירה, משום שרעשי הסביבה לא היו ציפורים או דיבורים, אלא צעקות של מפגינים. לאחרונה, הרעש נמשך כמעט כל היום, כולל "מהנהר עד הים". שני סטודנטים בכיתתי הם ישראלים; שלושה אחרים הם יהודים. לא יכולתי לדרוש מהם להתייחס לזה כרעשי רקע.
חשבתי מה היה קורה אילו המפגינים היו משמיעים סממאות נגד שחורים. היו עוברות בערך חמש דקות לפני שהמוני סטודנטים היו מחרישים אותם בצעקות נגד ומעיפים אותם מהקמפוס. צעקות כאלו היו סופגות גינויים חריפים ומוקעות כביטוי של אלימות. אני משוכנע שזה מה שחושבים רוב המפגינים נגד המלחמה בעזה. אז מדוע כה רבים חושבים שצריך לאפשר מחאות ממושכות לא רק נגד המלחמה, אלא גם נגד עצם קיומה של ישראל?
יהודים רבים שאני מכיר לא יסכימו אתי, אבל אני לא חושב ששנאת יהודים היא הסיבה המרכזית להתנגדות הנוכחית לציונות ולמלחמה בעזה. אני מכיר כמה מן המוחים, כולל כאלו שנעצרו בשבוע שעבר, וקשה לי לדמיין שהם אנטישמיים. כן, יש קו ברור בין פקפוק בזכותה של ישראל להתקיים לבין פקפוק בזכותו של העם היהודי להתקיים. וכן, חלק מהרטוריקה של המפגינים חצתה אותו.
שוחחתי עם מי שמתנגדים בכל ליבם למלחמה בעזה ושמעתי עשרות שנים הערות אנטי-ישראליות ושמאלניות קיצוניות בקמפוסים. הללו שמות את העימות הנוכחי בהקשר רחב יותר – מאבק נגד מבני כוח (כאן מה שמכונה "קולוניאליזם" ו"רצח עם") – ונגד הלבנים. הרעיון הוא שהסטודנטים ואנשי הסגל היהודים צריכים להיות מסוגלים לסבול את זה בגלל שהם לבנים.
אני מבין את זה, עד נקודה מסוימת. מחאות פרו-פלשתיניות כשלעצמן, והיו רבות כאלה בשנים האחרונות, אינן עוינות לסטודנטים ואנשי סגל יהודים. חילוקי דעות אינם תמיד עסק נעים. אבל התוקפנות של המחאה הנוכחית – יום-יומית, קשה, קולנית, לתוך הלילה ועם רטוריקה מסלימה – היא הרבה מעבר למה שניתן לצפות ממישהו לסבול, בלי קשר לצבע עורו ומעמדו.