אותה גישה באה לידי ביטוי בהחלטות לגבי צווי ביניים דחופים. כך למשל, בחודש ינואר סיפקה קוני-בארט את הקול החמישי והמכריע (יחד עם השופטות הליברליות והנשיא ג'ון רוברטס) אשר אפשר לממשל להסיר גדרות תיל שהציב מושל טקסס, גרג אבוט, בגבול מקסיקו בליבו של סכסוך בין ממשל המדינה והממשל הפדרלי. לדברי ולאדק, בכל המקרים הללו הפגינה קוני-בארט דבקות בעקרונות ובהוגנוּת – בלא קשר לשורה התחתונה של חוות דעתה. ייתכן שרבים לא יסכימו עם העקרונות הבאים לידי ביטוי בחלק מכתיבתה, אבל איש לא יחלוק שאכן מדובר בעקרונות, ויותר מכל עמיתיה היא מתאמצת לדבוק בהם. הבעיה בפסקי הדין שפרסם בית המשפט בסוף שנת המשפט, היא ששני השופטים האחרים שבמרכז – רוברטס וברט קוואנו – אינם מוכנים, כמו קוני-בארט, לפסוק בצורה שתרחיק אותם מהמחוזות המועדפים על הרפובליקנים. רוברטס כתב את דעת הרוב בפסק הדין שביטל את הלכת שברון בנוגע לפרשנות החקיקה בידי המאסדר; את דעת הרוב בצמצום האישומים בתיקי 6 בינואר; ואת דעת הרוב בנוגע לחסינותו של טראמפ. המחלוקת בין קוני-בארט ליתר השמרנים בלטה במיוחד בתיק החסינות. הרוב הותיר פתוח את יישום קביעותיו, היא סברה שיש להבהיר זאת כאן ועכשיו. בעוד הרוב עשה מאמץ ברור שלא לקבוע במה ניתן להאשים את טראמפ, היא אמרה שאינה רואה סיבה משכנעת למנוע מהתביעה להעמידו לדין על מעשיו. בעוד הרוב עשה מאמץ ברור לפסוק שהתנהגות חסינה אינה יכולה להוות ראיה להתנהגות שאינה חסינה, היא מתחה עליו ביקורת ואימצה את דעת המיעוט של סוניה סוטומאיור באומרה, ש"החוקה אינה דורשת לעוור את עיני המושבעים לגבי הנסיבות של ההתנהגות שעליה ניתן להעמיד לדין את הנשיא". כמו בדעת המיעוט שלה בנוגע לנאשמי 6 בינואר, גם כאן נראה שקוני-בארט מסכימה שבית המשפט חי בעולם האמיתי, ושאת פסיקותיו יש לעצב בצורה שניתן יהיה ליישמן בפועל ושישכנעו את הקורא שהוא מבין את מגבלות תפקידו במערכת החוקתית. המסקנה הסופית, מסיים ולדאק, היא זו: קוני-בארט יצאה מן הקונכיה, בעוד יתר השמרנים נסוגו לתוך שלהם.