הפוליטיקה האירופית מתאפיינת בימים אלו בהקצנה גוברת, בו כל צד מתאר את משנהו כ"קיצוני". היבשת רחוקה מימי המאבק בין הפשיזם לקומוניזם; אין קרבות ברחובות ברלין, וינה ופריז כמו ערב מלחמת העולם השנייה או בשנות ה-1970 וה-1980. כיום – מציין ניו-יורק טיימס – המאבק מתנהל באמצעות עלבונות בוטים, אך הניסיון להתנקש לפני חודשיים בחיי ראש ממשלת סלובקיה מלמד, כי רוחות האלימות מן העבר עודן מרחפות. הפילוג המרכזי שוב אינו על-פי קווים אידיאולוגיים. לשני קצוות הקשת הפוליטית יש הרבה מן המשותף בענייני כלכלה וחוץ, כולל חוסר אמון בנאט"ו ואהדה לרוסיה, ובתיעוב כלפי "האליטות הממסדיות" של המרכז. המחלוקת הגדולה ביותר היא האם הלאומנות מספקת מוצא מבעיות כגון הגירה, או שהיא איום על החרות והדמוקרטיה. בעולם הפוליטי הזה אין יריבים אלא אויבים. האם הקצנה זו מהווה סכנה – שאלה זו נתונה במחלוקת. הן לשמאל הקיצוני והן לימין הקיצוני אין מספיק כוח כדי לטלטל באמת מוסדות חזקים. הימין אומנם התחזק יותר מאשר השמאל, אך היו לו גם כשלונות – כמו השבוע בצרפת. אך ככל שהמחנות מתחפרים עמוק יותר ורומסים נורמות מקובלות, כך המרכז מצטמק והדמוקרטיה עומדת במבחן. ההיסטוריון הצרפתי מתאר זאת כ"אידיאולוגיה מסוכנת של האדם הפשוט", פילוסופיה פוליטית אותה קידם לאחר המלחמה הפופוליסט האיטלקי ג'וג'ליימנו ג'יאניני במוטו "לעזאזל הכל!" התמיכה במפלגות הפופוליסטיות גאתה בעשור שעבר, אם כי בשנים האחרונות הצלחתן מעורבת. מפלגת החוק והצדק הפולנית, אשר קידמה תיאוריות קונספירציה נגד גרמניה והתיימרה להגן על ערכים נוצריים, הפסידה את השלטון באוקטובר שעבר. אבל חודש לאחר מכן זכה הפרובוקטור חרט וילדרס, בעל עבר של עוינות למהגרים ולמוסלמים, ברוב הקולות בהולנד. בבחירות לפרלמנט האירופי בחודש שעבר זכתה "אלטרנטיבה לגרמניה" במספר שיא של קולות וניצחה את שלוש מפלגות הממשלה. חודש קודם לכן נעשה ניסיון להתנקש בחייו של ראש ממשלת סלובקיה, רוברט פיקו, פופוליסט לאומני. המתנקש היה "זאב בודד", אך פיקו תיאר אותו כ"שליח של הרוע והשנאה הפוליטית" מהצד השמאלי של המפה. ואילו התוצאות בצרפת השבוע התקבלו באנחת רווחה בידי אנשי המרכז ברחבי היבשת, אשר חששו מניצחון של האיחוד הלאומי הימני-קיצוני. מפלגות הימין ניסו, בדרגות שונות, להרחיק את עצמן מהעבר האפל שלהן – מציין הטיימס. שורשי מפלגתה של ראש ממשלת איטליה, ג'יורג'יה מלוני, מגיעים לבניטו מוסולוני. בגלגול הקודם של האיחוד הלאומי, בראשותו של ז'אן-מארי לה-פן (אביה של מרין לה-פן), המפלגה אימצה הכחשת שואה וגרסה ריאקציונרית של המלחמות הקולוניאליות שניהלה צרפת. מפלגות אלו, ובמיוחד זו של מלוני, מנתקות את הקשרים עם קיצוניים ומציגות עצמן כמתונות ופרגמטיות. לפני מלחמת העולם השנייה תודלקו חילוקי הדעות הפוליטיים על-ידי היפר-אינפלציה ואבטלה המונית. לעומת זאת, כיום אירופה נהנית מרווחה יוצאת דופן ומצמיחה מחודשת לאחר מספר שנים של נסיגה. עם זאת, האמון בדמוקרטיה יורד בהתמדה בשנים האחרונות באירופה ובחלקים עשירים אחרים של העולם. תוצאות הבחירות משקפות כעת את התסכול הגובר מדרך פעילותו של הממסד. בבריטניה זכה הלייבור בניצחון מוחץ, אך זאת לצד הישג משמעותי יחסית למפלגת הרפורמה בראשותו של נייג'ל פאראג', מי שעמד במידה רבה מאחורי הברקזיט. ואילו נצחון השמאל בצרפת השבוע היה במידה רבה תוצאה של שיתוף פעולה בינו לבין המרכז של עמנואל מקרון, ואף מפלגה לא השיגה רוב מוחלט עם מספר מושבים דומה למדי לשלוש הגדולות. רוב הפרשנים אינם סבורים שהתוצאות בבריטניה וצרפת אינם מלמדים על זינוק מחודש של השמאל. לאחר שהורחק מן השלטון במשך שנים, השמאל ברוב המדינות נטש מחויבויות עבר לצעדים כמו הפרטה של בנקים ומפעלים, ואין הבדלים גדולים בינו לבין המרכז-ימין. האיחוד הלאומי נכשל בצרפת, אך במדינות רבות אחרות ביבשת מתחזק הימין מבחירות לבחירות, גם אם עודנו רחוק מהשלטון.