רשת מק'דונלד'ס חייבת את הצלחתה הראשונית לאחידות של מוצריה. אנשיה עברו מסניף לסניף, בחנו את תכולת השומן בבשר הבקר והבטיחו שתפוחי האדמה אינם כבדים מדי. זה מה שהיא עושה עד היום. כתב אקונומיסט פגש בסניף בהודו טכנאי מעבדה שהגיע מקולומביה כדי לבדוק לעומק את הצ'יפס.
התוצאה היא שה"ביג-מק" הוא כמעט זהה בכל מקום – למעט המחיר. בארה"ב הוא עולה 5.69 דולרים; בגוש האירו – 6.09 דולרים; בטייוואן – רק 2.28 דולרים. מה שאפשר לאקונומיסט לפרסם מאז 1986 את מדד הביג-מק, לא רק כדי לגלות היכן הוא הכי זול, אלא גם כדי להשוות את כוח הקנייה.
על-פי עיקרון זה, שוויו של מטבע צריך לשקף את כוח הקנייה שלו. אם משהו עולה 50 קרונות בשבדיה ואותו מוצר עולה חמישה דולרים בארה"ב, אזי עשר קרונות שוות דולר אחד. אם השער הרשמי נמוך יותר, זה אומר שהקרונה מוערכת בחסר ביחס לדולר. ה"ביג-מק" הוא המוצר המאפשר השוואה זו. השנה מלמד המדד, כי הליש"ט הבריטית, הקורונה השבדית והדולר הקנדי נסחרים בערך המתאים מול הדולר. רק מטבעות בודדים מוערכים ביתר מול הדולר. אם תמירו את שוויו של ההמבורגר למטבע השווייצרי, תקבלו רק חמישה פרנקים – מה שיספיק לקנות רק 70% ממנו (ומן הסתם תקראו לו "מיד-מק").
מדינות עשירות הן לעיתים קרובות יקרות. כמה ענפים יצרניים מאוד ובעלי שכר גבוה מעלים את השכר לכל רוחב שוק העבודה. מצב זה מעלה את העלויות והמחירים בענפים פחות יצרניין ומעניקים הגנה מפני ייבוא מתחרה. מסיבה זו, לאקונומיסט יש גם גרסה מותאמת למדד הביג-מק, הבוחן האם המטבע המקומי חזק מן הצפוי בהתחשב בתוצר לנפש. אפילו במדידה זו, שווייץ יקרה. ויש עוד יוצאת דופן: ארגנטינה. הפזו שלה יקר למרות שהיא אינה עשירה. הביג-מק עולה כעת 6,100 פזו לעומת 3,150 פזו לפני שבעה חודשים; המקבילה למחיר בארה"ב אמורה הייתה להיות 5,300 פזו.
הסטיות הללו עשויות לשקף פגמים במדד. אולי מחירו של הביג-מק אינו מייצג מחירים אחרים; ככלות הכל, יש חיים מעבר להמבורגר. הבנק העולמי מנסה להשוות את כוח הקנייה של מאות מוצרים ברחבי העולם. התוצאות לא שונות משמעותית משלנו – טוען אקונומיסט. המתאם בין שני המדדים הוא 0.7, כאשר 1 מייצג מתאם מושלם
קומץ מדינות – ובהן אורוגוואי, נורבגיה וגם ארגנטינה – נראות יקרות במדד ההמבורגר אך זולות במבט רחב יותר. אבל אפילו בארגנטינה הפער מצטמק. הנשיא חאוויר מיילי פיחת את הפזו ב-50% בדצמבר אשתקד, אך כעת מאפשר לו לרדת ב-2% בלבד בחודש. אין בכך די כדי להדביק את האינפלציה, שעמדה על 4.6% בחודש יוני. לכן, מי שמגיע לארגנטינה, דולרים בכיסו וקיבתו רוקדת, יוכל להמיר אותם בשוק הבלתי-רשמי בו 5.69 דולרים שווים 7,600 פזו – די והותר לקניית ביג-מק.
כל השוואה של כוח הקנייה מחייבת את הסטטיסטיקאים לאזן בין רוחב היריעה, שיטתיות והשקעת זמן. החישובים של הבנק העולמי נרחבים בהרבה משל אקונומיסט, אך מצריכים עבודה ניכרת ומתפרסמים רק אחת לשלוש שנים. את הביג-מק בודקים קומץ של אנשים והוא מתפרסם מדי שישה חודשים. בקיצור: הוא קונה הרבה ניתוח במעט עלויות; נראה שיש לו לאן לעלות.