נאומה הכלכלי של קאמלה האריס (16.8.24) היה מבחינתה הזדמנות להיכנס לפרטים על הדרך בה תנהל את המשק אם תיבחר לנשיאה, כאשר רבים מן הבוחרים סבורים שהמצב הנוכחי אינו פועל לטובתם. אלא שבמקום לתת תוכנית בת-קיימא, היא הציגה גימיקים פופוליסטיים – טוען וושינגטון פוסט במאמר המערכת שלו. אין ספק שהאמריקנים עודם מוטרדים מהתייקרות מוצרי היסוד, הדיור ואפילו מכך ש"ביג מק" עולה 5.29 דולרים. האינפלציה ירדה משמעותית מאז השיא של 2022, הישג ראוי לציון של ממשל ביידן-האריס, אך המחירים עדיין גבוהים בהשוואה לממשל טראמפ. האריס יכולה להסביר שהאינפלציה עלתה ב-2021 בגלל הקורונה ושמדיניות הפדרל ריזרב, בה תומך הממשל, מצליחה להאט אותה. אבל האריס בחרה במסלול פחות גלוי לב: להאשים את העסקים הגדולים. למרות שחנויות רבות מורידות מחירים בתגובה לחיפוש המציאות מצד הלקוחות, האריס מבטיחה לטפל בחברות שיוצרות רווחים "מוגזמים", תהא המשמעות אשר תהא. למרבה המזל, ההימור הזה שלה נתקל בספקנות מיידית – מציין הפוסט: רבים הזכירו את נסיונו הכושל של ריצ'רד ניקסון לפקח על המחירים בשנות ה-1970. ייתכן שההבטחה הזאת תעניק להאריס קולות, אבל אם עדיין יש חשיבות להיגיון כלכלי – זה לא יקרה. תוכנית הדיור של האריס בנויה על יסודות קצת יותר מוצקים. היא קוראת לבנות 3 מיליון דירות בארבע השנים הבאות, ובכך מצביעה במדויק על הבעיה המרכזית במחירי הדיור: העדר היצע מספיק. היא מעדיפה הטבות מס חכמות כדרך להשיג יעד זה. אבל הצעה נוספת שלה – סובסידיה של 25,000 דולר לרוכשי דירה ראשונה – תאיץ את הביקושים ועלולה להעלות את המחירים. צעד כזה יהיה הגיוני אם האריס תממן אותו באמצעות ביטול סובסידיות אחרות לצד הביקוש, כמו ההכרה לצורכי מס בריבית משכנתאות (30 מיליארד דולר בשנה) – אך היא אינה מציעה זאת. האריס ניצבת על קרקע יציבה יותר כאשר היא מציעה להעלות את ההכרה לצורכי מס בתשלומי מעונות יום מ-2,000 דולר לשנה עד לתקרה של 3,600 דולר, ובהנמכת רף הכניסה לקבלת ההטבה. רמות אלו היו בתוקף עד 2021 והעלו משפחות רבות מעל לקו העוני. אם יתלוו לכך יוזמות מתאימות בתחום התעסוקה, זו יכולה להיות מדיניות יעילה מאוד במלחמה בעוני. היא גם מציעה להאריך מעבר ל-2025 את הקלות המס המסייעות לבעלי הכנסות נמוכות לרכוש ביטוחי בריאות; הקלות אלו הן חלק מהסיבה שכיום ל-92% מהאמריקנים יש ביטוח בריאות. היא גם רותה לנצל את כוחו המוגבל של הממשל בתחום מחירי התרופות ולגרום לכך שההשתתפות העצמית המירבית של מבוטחי Medicare תהיה 2,000 דולר בשנה. הרעיונות של האריס יעלו כסף, אך היא התעקשה לומר שתוכל לעמוד בהבטחתו של ג'ו ביידן שלא להכביד את נטל המס על המשתכרים עד 400,000 דולר בשנה. רף זה מוציא מן המשחק 80% מההכנסה החייבת במס ואינו מביא בחשבון את העלייה במספר המשתכרים מעליו. הקמפיין שלה אומר שהוא מתכנן להגדיל את ההכנסות כדי לממן את התוכניות, אך אינו מפרט. בלא מקורות כאלה, הן יגדילו את הגרעון ב-1.7 טריליון דולר בעשור. שיהיה ברור, מסכם הפוסט: כל מועמד מבטיח הבטחות שלעולם לא יתממשו, במיוחד כאשר הקונגרס מפולג. כך למשל הבטיח ביידן שהלימודים בקולג'ים הקהילתיים יהיו חינם. אבל אפילו בהתאמה לקני המידה המקובלים של כלכלת קמפיינים, הנאום של האריס מהווה אכזבה.