• רוונה צ'יו הייתה העוזרת האישית של מפיק הסרטים הידוע לשמצה הרווי וינשטיין. מאמרה בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

קנת איוואסמה, שהיה עוזרו האישי של השחקן המנוח מתיו פרי, הודה החודש שסיפק קטמין – הסם שהרג את מעסיקו. מעטים מאוד יודעים מהו טיב היחסים הרעילים העלולים להתפתח בין ידוען לעוזריו או מבינים את פער הכוחות המובנה שביחסים אלו. אני יודעת. במשך חודשיים ב-1998 הייתי העוזרת האישית של הרווי וינשטיין. ראיתי כיצד הידוענות שלו וכוחו השפיעו על ההתנהגות של הסובבים אותו וכיצד אני נחשבתי לפחות מאשר בן-אדם. הוא ניסה לאנוס אותי. נאלצתי לשתוק בשל הסכם אי-גילוי, עד שיכולתי לדבר ב-2019. מובן שיש הבדל עצום בין פרי לבין וינשטיין, אך כאשר קראתי על האישום נגד איוואסמה, ידעתי היטב שעוזרו של ידוען נדרש לעשות בכל, בלי קשר לאתיקה ולחוקיות. בקשות אלו יכולות לנוע בין שקרים לבנים (למשל, לבת-זוגו השואלת היכן הוא) לבין עבירה מוחלטת (כמו אספקת סמים). העוזרים נתפסים כעזרים: זולים, גמישים, קלים להחלפה. כעוזר אתה נתון במלכוד: אין לך כמעט שום כוח, אבל יש עליך אחריות עצומה. במובן הבסיסי ביותר, עוזרים אינם שייכים לעצמם. איוואסמה התגורר עם פרי, מה שאומר שאמור היה לעמוד לרשותו סביב השעון. כעוזרת אני הייתי אמורה להיות בלתי נראית ובכל מקום בעת ובעונה אחת – ואז לגרום לבלתי-אפשרי להיראות כאילו לא התרחש. אתה עובד כהלכה רק אם איש אינו רואה אותך ואת מעשיך. וינשטיין אמר לי פעם שהוא אוהב בחורות סיניות כי הן דיסקרטיות. גם איוואסמה הדגיש דיסקרטיות ונאמנות כתכונות יסוד. מילים אלו מרמזות ללקוחות העשירים שהעוזרים לא רק יעלימו עין ממעשיהם, אלא גם יטייחו אותם. הייתי אמורה לשמור על סודותיו של מעסיקי, להגן על המוניטין שלו ולבסוף הייתי קורבן שלו. במקרה של וינשטיין היו רבים שאפשרו את פשעיו: רואי חשבון, דירקטורים, עורכי דין – כולם בעלי אמצעים להגן על עצמם. ידוענים עשויים להיות מוקפים בחבורת פסיכופטים שיאמרו להם שהם מעל החוק. רק מעטים העזו לומר לווינשטיין שאסור לו לעשות משהו או שהוא הרחיק לכת. במקרה של וינשטיין, הסובבים אותו אפילו יצרו בקרבו את התחושה שיש לו זכות אלוקית לעשות ככל העולה על רוחו. העוזרים הם לעיתים קרובות חיוניים להתנהגות כזאת, אך אין בכוחם לשנות אותה. אני ניסיתי לתאר את המתרחש לאנשים שמחוץ לענף הסרטים, אך לשווא. שאלו אותו למה לא עברתי למשרה אחרת. היום כולם מכירים את וינשטיין המרוסק, אבל ב-1998 כמעט אי-אפשר היה להגיע למשרדו, שלא לומר לעבוד במשרדו. כאשר הייתי שם, ניתן היה לפטר אותו כהרף עין, והיה לי ברור שלא אשיג שום עבודה אחרת בענף; הרשימה השחורה הייתה לנצח. בתור העוזרת של וינשטיין, לא הייתה לי זהות משלו. זהותי נמחקה וצרכַי נעלמו; הרגשתי כמו רוח רפאים שגורלה תלויה במעסיק. התלות הזאת בולטת ביותר במישור החוקי: אם אתה מתבקש לעשות משהו מפוקפק, התשובה תהיה כמו זו שאני קיבלתי – אל תדאגי, לעולם לא תסתבכי. אלא שהרווי נהנה משירותיהם של עורכי הדין הטובים ביותר בעולם – אבל לא אני, והאחריות על מעשי היא שלי בלבד. יש סיכון אפל יותר עליו לא מדברים: אם המחלוקת המשפטית שלך היא עם מעסיקך, אין מוצא. בתור עוזר, זהותך – שלא לומר פרנסתך – כל כך קשורה למעסיקך, עד שהחברה רואה אתכם כישות אחת; אבל לא המערכת המשפטית. הסימביוזה הזו מתגלה במקרה של איוואסמה. פרי וכיסו העמוק שוב אינם כאן כדי להגן עליו, ובלא פטרונו – מערכת המשפט תפסה אותו. אין פלא שהוא הודה באשמה. הכי קל זה להאשים את הש"ג.