לאחר שהעלאות מיסים הובילו לכמה שבועות של מהומות דמים, נשיא קניה, ויליאם רוטו, שינה כיוון: הוא ויתר על תוכניתו הפיננסית וניער את ממשלתו. בשבוע שעבר הממשלה החדשה ביצעה זגזוג נוסף וחזרה לכמה מאותן העלאות. ממשלת רוטו מנסה נואשות להגדיל את הכנסותיו כדי לפרוע חוב ציבורי במיליארדי דולרים ולהימנע מחדלות פרעון לאחר שכבר קיצץ בשירותים הציבוריים. ממשלות נוספות באפריקה ניצבות בפני בעיה דומה, מדווח ניו-יורק טיימס. החוב החיצוני של היבשת הגיע בסוף 2023 ל-1.1 טריליון דולר. למעלה מ-25 מדינות סוחבות חוב מוגזם או נמצאות בסכנה כזאת, לדברי הבנק לפיתוח אפריקה. 900 מיליון מתושביהן מוציאים על ריבית יותר מאשר על בריאות וחינוך. חובות כבדים הם תופעה מוכרת במדינות מתפתחות, אבל המשבר הנוכחי חמור במיוחד בשל היקף החוב והגידול העצום במספרם ובסוגיהם של המלווים הזרים. באפריקה החוב מעיק במיוחד. הוא מותיר פחות כסף להשקעות היכולות ליצור משרות לאוכלוסייה הצעירה ביותר והגדלה במהירות הגבוהה ביותר בעולם; פחות כסף להתמודדות עם מגיפות; פחות כסף למזון, דיור וחינוך; פחות כסף אל מול ההשפעות ההרסניות של שינויי האקלים. אם מדינות אלו לא יקבלו סיוע, תגיע מפולת לה יהיו השלכות עולמיות הרסניות בתחום האקלים – מזהירים בית הספר לכלכלה בפריז ואוניברסיטת קולומביה. במקביל, השילוב בין משבר כלכלי לבין שחיתות וכשלים ממשלתיים הותירו מדינות רבות באפריקה פגיעות למלחמות, הפיכות ומהומות. בניגריה, בה החוב החיצוני מסתכם ב-40 מיליארד דולר, האינפלציה והרעב הובילו למחאות אלימות בחודש שעבר. 40% מבין 220 התושבים חיים בעוני קיצוני, אך שליש מהכנסות הממשלה מופנות לפרעון החוב הציבורי. באוגנדה (12 מיליארד דולר) יצאו התושבים לרחובות בחודש יולי במחאה נגד השחיתות. ואילו בקניה (35 מיליארד דולר) עלולות המהומות להתחדש. במדינות רבות באפריקה נרשמה בעשור האחרון צמיחה אפסית לנפש. משבר החוב גרם לירידה בערכם של רבים מן המטבעות המקומיים, וכוח הקנייה נחלש עוד יותר. המשבר החריף בשל הקורונה והמלחמה באוקראינה, אשר ייקרו את המזון והאנרגיה. הבנקים המרכזיים במערב העלו את הריבית כדי להילחם באינפלציה, מה שהכביד את נטל החובות על המדינות הלוות. הבעיה היא לא רק של הלווים אלא גם של המלווים, מדגיש הטיימס. בעשורים האחרונים גדל משמעותית מאגר המלווים, כאשר נכנסו אליו שחקנים פרטיים ועוד שחקן גיאו-פוליטי חדש: סין. במאמץ להגביר את השפעתה ולהפחית את זו של ארה"ב ואירופה, סין הפכה למלווה הלאומי הגדול בעולם תוך שהיא מממנת כבישים, נמלים, גשרים, נמלי תעופה, תחנות כוח, רשתות תקשורת ומסילות ברזל במדינות מתפתחות. כעת היא הנושה ב-73% מהחוב של קניה, 83% בניגריה ו-72% באוגנדה. בעשור האחרון מימנה סין חמישית מהפרויקים בתחום התשתית באפריקה. חלקם – כמו הרכבת בין ניירובי למומסבה בקניה – הפכו למוקדים של שחיתות וביזה. רבים מן הפרויקטים הללו לעולם לא יניבו הכנסות שיצדיקו את עלותם. למרות החמרת התנאים הכלכליים, סין סירבה להעניק הקלות בפרעון ההלוואות, אלא רק דוחה את הפרעון תמורת העלאה בריבית. העלייה החדה בחלקם של מלווים פרטיים מסבכת עוד יותר את התמונה, ממשיך הטיימס. קרן המטבע הבינלאומי והבנק העולמי עודדו בעשור שעבר מדינות מתפתחות ליטול הלוואות בוול סטריט וממלווים פרטיים אחרים. הריבית הייתה נמוכה מאוד, המשקיעים חיפשו תשואות גבוהות יותר והמדינות ניצלו את הכסף הזול כמקור מימון. התוצאה: ממשלות שביקשו לגייס תמיכה פוליטית או לממן פיתוח, לוו יותר מדי והמלווים העניקו יותר מדי. כאשר הריבית עלתה לפתע, נאלצו המדינות ליטול הלוואות חדשות בריבית גבוהה יותר כדי למחזר את ההלוואות הזולות. המלווים יכלו לגבות יותר ממדינות שעמדו של סף חדלות הפרעון (פרמיית סיכון). מדינות הלוות יותר מכפי שיכלו להרשות לעצמן, סובלות מירידה בתפוקה ובתעסוקה ומעלייה באינפלציה ובעוני. וגם המלווים משלמים את מחיר הענקת יותר מדי כסף למי שאינו יכול להחזיר אותו. לא זו בלבד שהממשלות נאלצות להשתמש בכספן לפרעון הלוואות במקום השקעות; לשם גם זורם כסף אשר נועד לפיתוח כלכלי, כמו הלוואות חירום ממוסדות בינלאומיים דוגמת קרן המטבע והבנק העולמי. זה מה שקרה בקניה: 500 מיליון דולר שהלווה הבנק העולמי הופנו לפרעון חובות למלווים פרטיים.