האם מכסים מעלים את המחיר לצרכן האמריקני? אין למעשה ויכוח, למרות שלא כולם מסכימים – משיב פרופ' פול קרוגמן בניו-יורק טיימס. יש שתי קבוצות מבוצרות בעמדותיהן שאינן מדברות זו עם זו. כמעט כל הכלכלנים מסכימים שמכס יתגלגל על הצרכן, כי כך מלמדים המספרים. מצד שני, דונלד טראמפ ותומכיו טוענים שאת המחיר ישלמו היצרנים הזרים. למה? כי ככה טראמפ אמר. והם אפילו לא מנסים להתמודד עם הכלכלנים החולקים עליהם. העמדה השנייה היא המעניינת יותר את קרוגמן, לא משום שהיא מבוססת אלא בדיוק בגלל שהיא לא. כיצד הגענו למצב בו מפלגה שלמה טוענת את מה שכל המומחים דוחים? את התשובה ניתן לקבל מהסתכלות על דוגמה אחרת: טְרוֹפים לישנקו מבריה"מ של יוסף סטלין. רק שיהיה ברור: הטיעון של הכלכלנים הוא שמכס הוא כמו כל מס. אם היו נדרשים סוחרי הרכב (קבוצה רפובליקנית מובהקת) לשלם מס של 20% על כל מכירה, הם היו הראשונים לטעון שהדבר יעלה את המחיר לצרכן. למה שמישהו יתאר לעצמו שמכס על סחורה זרה יוביל לתוצאה שונה? וכאמור, המחקרים מלמדים שזה בדיוק מה שקורה. ועדיין, הטענה לפיה המכס יפול על היצרנים הזרים איננה השקר הראשון שישכנע את מי שטוענים ששינויי האקלים הם בלוף ושקיצוצי מס לעשירים יממנו את עצמם. אבל השקר הזה שונה, כי קל להבין מדוע האחרים נקלטים בקלות: הם משרתים קבוצות לחץ עשירות, כמו חברות נפט ומיליארדרים. לעומת זאת, קשה לאתר קבוצה בסביבת טראמפ שתתמוך במכסים למעט טראמפ עצמו. יש מגזרים שייצאו נשכרים, אבל ארה"ב התאגידית ככלל שונאת את רעיון המכס הרוחבי בו תומך טראמפ ואת מלחמת הסחר העולמית שתבוא בעקבותיו. אבל לטראמפ יש קיבעון למכסים ומפלגתו מצייתת. ואיך זה קשור ללישנקו? לישנקו היה כלכלן סובייטי אשר בשנת 1927 ערך בצורה גרועה מספר ניסויים, אשר לטענתו הפריכו את תיאוריית מנדל, אשר לפיה תכונות עוברות מדור לדור דרך הגנים ולא כתוצאה מניסיון נצבר. לטענתו, הגנטיקה של מנדל לא עלתה בקנה אחד עם המרכסיזם, למרות שאין היגיון בטענה הזו דווקא אם לוקחים את המרכסיזם ברצינות. הרעיונות של לישנקו תפסו איכשהו את תשומת ליבו של סטלין ומצאו חן בעיניו. לא משנה שביולוגים מובילים, שהיו כמותם בבריה"מ, חשבו שהוא נפל על הראש; סטלין לא נתן אמון במומחים מכל סוג והתלהב מכך שלינשקו היה בעברו איכר. התנגדות לסטלין בכל נושא שהוא הייתה מסוכנת ביותר, וכך התיאוריה של לישנקו שלטה בביולוגיה הסובייטית במשך עשרות שנים והובילה לשורה של אסונות חקלאיים. ההשוואה היא לכך שטראמפ דוחה את הקונצזוס הכלכלי בנוגע להשפעת המכסים, מסביר קרוגמן. לא ברור מי לינשקו שלו, אבל העיקר הוא טענתו שאפשר להטיל מכסים בטריליוני דולרים בלי להעלות את המחיר לצרכן. הטענה הזאת תופסת מקום מרכזי ברעיונותיו הכלכליים ודומה שהיא התשובה שלו לכל בעיה. פוליטיקאים רפובליקנים, שלרוב יוצאים בשצף קצף נגד הרוע שבמיסים, מיישרים קו עם טראמפ, כי כיום אין לך מקום במפלגה אם אינך מסכים איתו. אומנם לא תישלח למחנה, אבל קרוב לוודאי שהקריירה שלך תיגמר. הדמוניזציה של מי שאינו מסכים כבר מתנהלת במלוא עוצמתה: מטה המפלגה אומר שמי שטוען שהמכסים יעלו את המחירים, ממחזר שקר שמקורו במפלגה הקומוניסטית הסינית. קיימת סכנה ממשית שארה"ב תטיל מיסים גבוהים, אשר יגבירו את האינפלציה ויחתרו תחת יסודות הסדר הכלכלי הבינלאומי מבוסס הכללים שהיא עצמה סייעה להקים. ההקשר הרחב – מפלגה המאמינה שהמנהיג תמיד צודק ולא משנות העובדות – מסוכן עוד יותר, טוען קרוגמן. זה לא ייגמר במכסים; אפשר בקלות לדמיין כיצד התפיסה מתפשטת לחזיתות נוספות.