לשם כך, ממשיך אקונומיסט, יהיה צורך לספק לאוקראינה את רבות ממשאלותיו של זלנסקי: טילים היכולים לפגוע בעומק רוסיה, מערכות נ"מ להגן על התשתיות. יש להגביר את הייצור המקומי: כיום יש לתעשיות הביטחוניות הזמנות ב-7 מיליארד דולר – שליש בלבד מהיכולת. יצרניות נשק אמריקניות ואירופיות צריכות להיכנס לשוק האוקראיני, שהייצור בו זול יותר והיזמות בו ניכרת, כמו למשל בתחום הטכב"מים בו היא הפכה למובילה עולמית.
בנוסף לכך, על ג'ו ביידן לדרוש שאוקראינה תוזמן כבר כעת להצטרף לנאט"ו, גם אם הברית חלוקה על כך וגם ללא שביתת נשק עם רוסיה. הכרזה כזו – גם גיבוי של בריטניה, גרמניה וצרפת – תהיה הרבה יותר משמעותית מאשר "המסלול להצטרפות" הנוכחי. צעד כזה יהיה שנוי במחלוקת, בשל המחויבות להגנה הדדית. אבל ביידן יכול להבהיר, כי היא אינה כוללת את השטח שכעת בידי רוסיה, כפי שנעשה לגבי מזרח גרמניה כאשר מערב גרמניה הצטרפה; ושאוקראינה לא בהכרח תארח כוחות של נאט"ו בימי שלום, כפי שנעשה כאשר נורבגיה הצטרפה.
חברות בנאט"ו כרוכה בסיכונים. אם רוסיה תתקוף שוב את אוקראינה, לארה"ב תהיה התלבטות נוראה: לתמוך בה ולהסתכן במלחמה עם יריב גרעיני, או להימנע מכך ולהחליש את בריתותיה ברחבי העולם. אולם, מדגיש אקונומיסט, גם נטישתה של אוקראינה תחליש את כל הבריתות – וזו אחת הסיבות שסין, אירן וקוריאה הצפונית תומכות ברוסיה. פוטין סבור שאויבו האמיתי הוא המערב; תבוסה אוקראינית לא תביא שלום.
אקונומיסט מסכם: התוכנית שהוצעה כאן תעצים את עצמה. מחויבות ברורה יותר לחברות בנאט"ו תאפשר לזלנסקי להגדיר מחדש מהו ניצחון; יעד אמין יהיה להרתיע את רוסיה; נאט"ו תצא נשכרת מהתעשיה הביטחונית האוקראינית. עיצוב תוכנית ניצחון חדשה הוא משימה תובענית, אך הימנעות מכך עלולה להוביל לתבוסה.