המהלומה הניצחת שהנחיתה ישראל על חיזבאללה היא איום מטלטל לאירן, רוסיה, קוריאה הצפונית וסין. כדי להבין מדוע – מסביר טום פרידמן, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס ומקורב מאוד לממשל ביידן – יש לראותה בהקשר הרחב של המאבק העולמי שירש את המלחמה הקרה.
העולם מצוי בפוסט-פוסט המלחמה הקרה. זהו מאבק בין קואליציית ההכללה – מדינות הגונות, לאו-דווקא דמוקרטיות, הרואות את עתידן כחלק מברית בהובלת ארה"ב שמטרתה להרחיב את האינטגרציה הכלכלית; לבין ברית ההתנגדות בהובלת רוסיה, אירן וקוריאה הצפונית: משטרים אכזריים וסמכותניים המשתמשים בהתנגדותם להכללה האמריקנית כצידוק למילטריזציה של עמיהם ולאחוז בשלטון ביד ברזל. סין מתנודדת בין המחנות משום שכלכלתה תלויה בגישה לקואליציה הראשונה, בעוד ממשלתה שותפה לדחפים ולאינטרסים של השנייה.
את המלחמות באוקראינה, עזה ולבנון יש לראות בהקשר זה – טוען פרידמן. אוקראינה ניסתה להצטרף לקואליציית ההכללה ולהשתחרר מהצל הרוסי; ישראל וסעודיה ניסו להרחיב את הקואליציה באמצעות נורמליזציה ביניהן. רוסיה ניסתה למנוע מאוקראינה להצטרף למערב; אירן, חמאס וחיזבאללה ניסו למנוע מישראל להצטרף למזרח. אם אוקראינה תצטרף לאירופה, ולדימיר פוטין יהיה מבודד כמעט לחלוטין. אם ישראל וסעודיה ירחיבו את הסכמי אברהם, אירן ושלוחיה הפרועים יהיו מבודדים כמעט לחלוטין.
קשה להגזים במידת התיעוב כלפי חיזבאללה וחסן נסראללה בלבנון ובחלקים נרחבים מהמזרח התיכון הנוצרי והסוני, בשל הדרך בה חטפו את לבנון והפכו אותה לבסיס לאימפריאליזם האירני. וזה בנוסף להתייצבות חיזבאללה לצידו של בשאר אסד. זה ממש כאילו המכשפה הרעה ב"ארץ עוץ" מתה וכולם מודים לדורותי (ישראל), אומר פרידמן.
אולם, נותרה עבודה דיפלומטית רבה כדי לתרגם את קיצו של נסראללה לעתיד בר-קיימא טוב יותר ללבנונים, לישראלים ולפלשתינים. ממשל ביידן-האריס בנה רשת של בריתות כדי להעניק משקל אסטרטגי לברית ההכללה – מיפן, קוריאה הדרומית, הפיליפינים ואוסטרליה, דרך הודו, ישראל, סעודיה, מצרים וירדן ועד האיחוד האירופי ונאט"ו. המפתח לרשת הזאת הוא נורמליזציה בין ישראל לסעודיה לצד שיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית על פתרון שתי המדינות.
כאן צצה המלכודת, טוען פרידמן. המאבק בין שתי הקואליציות הללו עמד במרכז נאומו של בנימין נתניהו באו"ם (27.9.24). יש לשים לב לשתי המפות שהציג – "מפת הקללה" ו"מפת הברכה". הראשונה הראתה את סוריה, עירק ואירן יוצרות ברית בין המזרח התיכון לאירופה. השנייה כללה את ישראל, סעודיה, מצרים וסודן המהוות גשר בין אסיה לאירופה.
מבט מקרוב במפת הקללה הראתה את ישראל ללא גבולות בינה לבין עזה ויהודה ושומרון, כאילו הן סופחו; זו מטרתה של הממשלה הנוכחית, טוען פרידמן. זוהי המלכודת: נתניהו טוען שאירן ושלוחיה הם המכשול המרכזי בפני קואליציית ההכללה. פרידמן טוען שהמפתח הוא כאמור סעודיה-ישראל-הפלשתינים.
אם ישראל תסכים לנהל מו"מ על מדינה פלשתינית, תהיה זו מכה דיפלומטית ניצחת אשר תשלים את המכה הצבאית הניצחת שהנחיתה על חמאס וחיזבאללה. היא תבודד לחלוטין את כוחות ההתנגדות ותיטול מהם את הטענה הכוזבת כאילו הם מגנים על הפלשתינים. אין דבר שיטרטר יותר את אירן, חמאס, חיזבאללה, רוסיה וסין.
אולם, טוען פרידמן, כדי לעשות זאת יהיה על נתניהו ליטול סיכון פוליטי גדול מזה הצבאי שנטל כאשר הורה לחסל את הנהגת חיזבאללה ("מפלגת האל"). יהיה עליו להתנתק מ"מפלגת האל" הישראלית – הימין הקיצוני המשיחיסטי שרוצה שליטה ישראלית מהירדן ועד הים התיכון. הוא יצטרך להחליף מפלגות אלו במפלגות המרכז, שישתפו פעולה במהלך כזה. לכן, מסכם פרידמן, המאבק בין עולם ההכללה לעולם ההתנגדות ממוקד כיום, יותר מכל, בנכונותו של נתניהו להלום ב"מפלגת האל" הישראלית אחרי שהלם ב"מפלגת האל" הלבנונית.