- ארווין צ'מרינסקי הוא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברקלי, אחת החשובות באוניברסיטאות בארה"ב. מאמרו בניו-יורק טיימס נכתב בחלקו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
למרות שהקמפוסים הרבה יותר שקטים בסתיו הנוכחי בהשוואה לאביב שעבר, חלק מן הרטוריקה האנטי-ישראלית בכמה מהאוניברסיטאות מפחידה משום שהיא מהללת את אלימותו של חמאס. 1,000 איש השתתפו בטקס זיכרון באוניברסיטת ברקלי ב-8 באוקטובר, מחציתם סטודנטים. רבים מהשלטים שנשאו הביעו תמיכה גלויה במעשי האלימות: "לישראל מגיעים 10,000 שבעה באוקטובר", "יחי מבול אל-אקצה". על מגדל השעון שבמרכז הקמפוס נתלתה כרזה: "תהילה להתנגדות", עם משולש אדום המשמש את חמאס לציון מטרות בישראל.
באוניברסיטת קולומביה פרסמה קבוצה בשם Apartheid Divest מאמר אשר כינה את מתקפת חמאס "ניצחון מוסרי, צבאי ומדיני". הקבוצה גם חזרה בה מהביקורת שמתחה אשתקד על סטודנט שאמר בהליך משמעתי, כי "לציונים לא מגיע לחיות" ו"תגידו תודה שאני לא יוצא ורוצח ציונים". קבוצת סטודנטים באוניברסיטת בראון כתבה באינסטגרם: "מבול אל-אקצה היה פעולת התנגדות היסטורית נגד דורות של דיכוי, אפרטהייד ואלימות של
מתנחלים קולוניאליסטים". לא מדובר בתקריות מבודדות. הליגה נגד השמצה מעריכה שהתבטאויות כאלו נשמעות ביותר מ-100 קמפוסים ברחבי ארה"ב.
חשוב לדון על פעולותיה של ישראל בשנה האחרונה, אשר הובילו להרס ואובדן חיים כה קשים בעזה. אבל ההפגנות הללו אינן דיונים. הן היו בעיקרן הלל לרצח בדם קר ועינויים של אזרחים חפים מפשע. בלי קשר לדעה בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, חייבים לגנות זאת. התמיכה באלימות מטרידה מאוד, כמו גם השתיקה של מנהלי האוניברסיטאות. האם מישהו חושב שהם היו שותקים אל מול התכנסויות של קו-קלוקס-קלאן שהיו מהללות אלימות של גזענים לבנים?
עלינו לצפות ולדרוש שהתגובה לשבח לחמאס תהיה זהה. התיקון הראשון לחוקה מגן על החופש להשמיע דברים אלו, אך אין זה אומר שלאוניברסיטאות מותר לשבת בחיבוק ידיים. סעיף 6 בחוק זכויות האזרח משנת 1964 אוסר על אוניברסיטאות המקבלות מימון פדרלי להפלות על בסיס גזע, צבע עור או מוצא לאומי. זה כולל איסור על הטרדות ויצירת אווירה עוינת, הפוגעת בזכות ליטול חלק בחיים האקדמיים. משרד החינוך ובתי המשפט הבהירו, כי מדובר גם באפליה כלפי סטודנטים יהודיים.
ניתן לקבוע שאוניברסיטאות מפרות את סעיף 6 אם הן קובעות שיש אווירה עוינת ואינן פועלות למנוע את ההטרדות. משרד החינוך הצביע על צעדים שהן יכולות לנקוט, כולל מתן ייעוץ ותמיכה לסטודנטים הנפגעים מההטרדות ויצירת "קמפוס מסביר פנים ומכבד". ואולי החשוב ביותר: האוניברסיטאות עצמן צריכות להביע את ערכיהן ולגנות גילויי שנאה.
כאשר אני שומע את תגובת הסטודנטים היהודיים שלי לדברי השבח לחמאס, אין לי ספק שהם חווים אווירה עוינת. לא נעים להם לחצות את הכיכר שבמרכז הקמפוס בצילם של שלטים כאלה. הם חוששים, ובצורה מובנת, שהשבחים לאלימות יובילו לאלימות. אני מבין את הרתיעה של מנהלי אוניברסיטאות לדבר או לפעול; קל יותר לא לעשות דבר מאשר לומר משהו שירגיז חלק מאנשיהם. אבל גם שתיקה היא מסר. והיא יותר מזה. בעיני החוק, היא עלולה להיות עצימת עיניים מכוונת המהווה הפרה של סעיף 6.
לכל הפחות, עליהם להוציא הודעה פשוטה: "מי שמהללים בקמפוס זה את מעשי הטרור של חמאס, זכאים להביע את דעתם. אבל לנו, מנהלי האוניברסיטה, יש חובה לומר שדברי שבח לרצח, אונס וחטיפת בני ערובה הם פוגעניים מאוד וחותרים תחת יסודותיה של אוניברסיטה זו". לא צריך אומץ כדי לומר זאת.