- ג'ף בזוס, מייסד חברת אמזון, הוא בעלי העיתון וושינגטון פוסט. מאמרו בעיתון (29.10.24) מגיב על הסערה שחוללה החלטתו שלא לתמוך באיש מבין המועמדים לנשיאות, לראשונה מזה עשרות שנים. הוא נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
עיתונאים ואמצעי תקשורת מדורגים דרך קבע בתחתית בסקרים שנתיים של אמון ומוניטין, ובסקר של גאלופ אשתקד – אפילו מתחת לקונגרס. המקצוע שלנו הוא כעת בעל האמון הנמוך ביותר. ברור שמשהו לא פועל כשורה.
אנחנו חייבים להיות מדויקים, וחייב להיות אמון בדיוק שלנו; אנחנו נכשלים במשימה השנייה. רוב האנשים מאמינים שהתקשורת מוטה, ומי שמתעלם מכך – עוצם את עיניו אל מול המציאות, שתמיד מנצחת. קל להאשים אחרים בירידה הארוכה והמתמשכת באמינותנו ובהשפעתנו, אבל מנטליות הקורבן לא תעזור. התלוננות איננה אסטרטגיה. עלינו לעבוד קשה יותר כדי לשלוט במה שבשליטתנו כדי להגביר את אמינותנו.
לתמיכה במועמד לנשיאות יש אפס השפעה על התוצאות; היא רק יוצרת מראית עין של הטיה וחוסר עצמאות. הפסקת התמיכה היא החלטה עקרונית והיא מוצדקת. כשלעצמה אין די בה כדי לשפר את האמון בנו, אך היא צעד משמעותי בכיוון זה. הלוואי שהיינו עושים את השינוי מוקדם יותר, רחוק יותר מן הבחירות ומן הרגשות הנלווים אליהן. זה היה תכנון לקוי, לא אסטרטגיה מכוונת.
אני מבקש להבהיר: אין כאן שום "תן וקח". לא דיברנו עם איש מן המועמדים ולא הודענו להם מראש על החלטתנו. ההחלטה הייתה פנימית לחלוטין. דייב לימפ, מנכ"ל Blue Origin שבבעלותי, נפגש עם
דונלד טראמפ ביום שהיא התפרסמה. פלטתי נשימה כבדה כאשר הדבר נודע לי, כי ידעתי שהוא יספק תחמושת למי שירצו לתאר את ההחלטה שלא כעקרונית. אבל העובדה היא שלא ידעתי מראש על הפגישה; גם לימפ לא ידע, היא נקבעה מהרגע להרגע באותו בוקר. אין כל קשר בין הדברים וכל טענה אחרת היא כוזבת.
כאשר מדובר במראית עין של
ניגוד עניינים, אני לא הבעלים האידיאלי של הפוסט. כל יום, איפשהו, איזשהו מנהל באמזון, ב-Blue Origin, בחברה, במלכ"ר שבבעלותי או שאני משקיע בהם – נפגש עם פקידי ממשל. פעם כתבתי, שהפוסט הוא "סַבְּכָן" עבורי; מתברר שגם אני "סבכן" עבורו. אתם יכולים לראות את עושרי והאינטרסים העסקיים שלי כמגן מפני הטרדות או כסבך של ניגודי עניינים. רק המצפון שלי יכול להטות את הכף לכיוון זה או אחר. אני מבטיח לכם שיש לי דעות עקרוניות ואני סבור שהרקורד שלי כבעלי הפוסט מאז 2013 מוכיח זאת. אתם כמובן רשאים להגיע למסקנות משלכם, אבל תמצאו מקרה אחד בו הטיתי מישהו בפוסט לעבר האינטרסים שלי. זה לא קרה.
המחסור באמינות אינו ייחודי לפוסט. עמיתינו למקצוע סובלים גם הם ממנו. וזו בעיה לא רק לעיתונות, אלא לאומה. רבים פונים לפודקסטים קיצוניים, לפוסטים שגויים ברשתות החברתיות ולמקורות בלתי אמינים אחרים, היכולים להפיץ במהירות דיסאינפורמציה ולהעמיק מחלוקות. הפוסט וניו-יורק טיימס זוכים בפרסים, אך יותר ויותר אנו מדברים רק לאליטה מסוימת. יותר ויותר אנו מדברים אל עצמנו. לא תמיד זה היה כך: בשנות ה-1980 הגענו ל-80% מהבתים במטרופולין וושינגטון.
אני לא מקדם ולא מקדם את האינטרסים האישיים שלי, אך גם לא ארשה לעיתון להישאר על טייס אוטומטי ולהתפוגג בלא מאבק אל חוסר הרלוונטיות. זה חשוב מדי. הסיכונים גבוהים מדי. כיום יותר מתמיד העולם זקוק לקול אמין ועצמאי, ואין מקום טוב יותר להשמיע אותו מאשר בירת המדינה החשובה ביותר בעולם.
כדי לזכות במאבק הזה, יהיה עלינו להפעיל שרירים חדשים. חלק מהשינויים יהיו חזרה לעבר, חלקם יהיו יוזמות חדשות. מובן שביקורת תהיה חלק מכל מה שנעשה. דבר מכל אלה לא יהיה קל, אבל כדאי לעשות זאת. אני אסיר תודה על היותי חלק מהמאמץ הזה. רבים מהעיתונאים הטובים ביותר בעולם עובדים בוושינגטון פוסט, והם עמלים מדי יום להגיע אל האמת. מגיע להם שיאמינו בהם.