כעת היא זקוקה לדוקטרינת ביטחון חדשה. השאלה המיידית היא כיצד להשיג מידה כלשהי של הרתעה. אפשרות היא לבנות מחדש את המיליציות, אך זה אומר לשחזר אסטרטגיה כושלת, ישראל לא תהיה סובלנית כלפיהן והן יתקשו לגייס תמיכה מקומית; ובכל מקרה, זה יקח שנים. אפשרות שנייה היא לחזק את כוחה של אירן עצמה, למשל באמצעות רכישת סוללות נ"מ S-300 ומטוסי סוחוי 35 כדי להגן על שמיה מפני ישראל. אבל לרוסיה, השקועה במלחמה באוקראינה, אין עודפים עבור אירן, שגם אינה יכולה לשלם ולהכשיר את הצוותים הדרושים.
במקום את חיל-האוויר, יכולה אירן לבנות טילים מהסוג ששיגרה פעמיים לעבר ישראל, אשר תתקשה להתמודד מול מטחים חוזרים ונשנים בשל מגבלות של כמויות ה"חץ". אבל מה שאירן בונה, ישראל יכולה להרוס, כפי שעשתה בשבוע שעבר.
מה שמותיר אפשרות שלישית, שהתמיכה בה באירן גוברת במהירות: הרתעה גרעינית. אירן זקוקה לימים בודדים כדי להעשיר אורניום הדרוש לפצצה (אם כי תזדקק להרבה יותר זמן כדי לבנות ראש נפץ ולהתאמו לטיל). אבל מרוץ לפצצה יזמין תגובה נוספת מצד ישראל ואולי גם ארה"ב – וזה אחרי שחלק מסוללות ה-S-300 הושמדו בשבוע שעבר ואירן נותרה חשופה.
אבל יש עוד בחירה אפשרית: מדיניות חוץ פחות מוטת אידיאולוגיה, מציע אקונומיסט. זו תהיה מכה תדמיתית, אך אירן עשתה זאת בעבר. בנאומיו של חמינאי יש התבטאויות בוטות כלפי שליטי סעודיה, הקשרים הדיפלומטיים ביניהן נותקו ב-2016 ולאחר שלוש שנים גיבתה אירן מתקפה של החות'ים על מתקני נפט בסעודיה.
אבל אשתקד אפשר חמינאי לנשיא הארכי-שמרני, איברהים ראיסי, לחדש את היחסים עם הממלכה. התקווה הייתה שקשרים כאלה, ועם השכנות במפרץ, יזרימו השקעות לאירן. היחסים רחוקים מלהיות חמים, אבל יום לפני המתקפה הישראלית ערכו חילות הים של שתי המדינות תמרון משותף וריאד הייתה מן הראשונות לגנות את המתקפה.
מדיניות חוץ פרגמטית יותר ממש לא תרגיז את האירנים, שמאוד אינם מרוצים מגישתו של חמינאי. במשך שנים, ססמת מחאה פופולרית הייתה "לא עזה, לא לבנון, חיי הם עבור אירן". סקר שנערך לאחרונה מצא, כי 78% מהאירנים סבורים שמדיניות החוץ היא הגורם לבעיות הכלכליות ו-43% - שהיא הגורם למתיחות באיזור. שני שלישים מהאמריקנים רוצים לנרמל את היחסים עם ארה"ב. יש הרבה פחות תמיכה ביחסים עם ישראל – 25% בעד ו-67% נגד – אם כי במדינת משטרה קשה לדעת האם אלו תשובות כנות. אבל בכל מקרה, אירן תצטרך רק להימנע מלהילחם בישראל, כמו רוב מדינות ערב.
קשה לדמיין את חמינאי בוחר בנתיב זה, מדגיש אקונומיסט, המהווה נטישה של מפעל חייו. יורשו הוא שיחליט האם להמשיך במלחמת ברירה הפוגעת באירן מזה עשרות שנים, וכאשר גרמה למתקפה הראשונה עליה מזה ארבעה עשורים. ההחלטה מעולם לא הייתה דחופה יותר.