נכון לעכשיו, ממשלו הנכנס של דונלד טראמפ נראה נורא בדיוק כמו שכל אדם סביר יכול היה לדמיין במהלך הקמפיין – טוען ניו-יורק טיימס, לאחר שורת המינויים הבכירים עליהם הכריז הנשיא הנבחר. הוא התחיל בצורה סבירה למדי: מרקו רוביו למשרד החוץ, מייק האקבי לשגרירות בישראל, כריסטי נואם למשרד לביטחון פנים. אבל טראמפ עבר מיד לתגמל את מלחכי הפנכה ומפיצי תיאוריות הקונספירציה שליוו אותו בקמפיין: פיט הגסת' למשרד ההגנה, מאט גץ למשרד המשפטים, רוברט קנדי למשרד הבריאות, טולסי גבארד לראשות המודיעין הלאומי. צריך כישורים בסיסיים כדי לנהל גוף ממשלתי; צריך להוכיח יכולת כלשהי שתצדיק את קבלת האחריות על גוף ביצועי. אין רמז לכך במינויים אלה, וגם לא צריך: כל הרעיון בהצבת נאמנים אינו כדי שהממשלה תתפקד, אלא כדי להכפיף אותה לרצונותיו של הנשיא, טוען הטיימס. כדאי להיזכר בתלונות החוזרות ונשנות של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו. הוא כעס שמשרד המשפטים אינו רודף את יריביו, רתח על הגנרלים שסירבו לירות במפגינים וזעם על ה"דיפ סטייט" המונעת ממנו להפר את החוק. מצוותו בכהונה השנייה הוא אינו רוצה כשירות אלא כניעות. כך יפקיד טראמפ את הפנטגון בידי הגסת', פרשן פוקס ניוז, אשר שכנע אותו בכהונה הראשון לחון את איש "אריות הים" אדוארד גלאגר, שרצח שבוי בן-עשרה בעירק והפציץ ללא אבחנה אזור מגורים. הגסת' מתנגד לנשים בתפקידים קרביים, טוען שגיוון גזעי ומגדרי אשם בבעיות בצבא וסבור שהצבא נדבק במדיניות שמאלנית שמטרתו לפגוע במכוון ביחידות לוחמות. הוא סבור שיש לפטר את יו"ר ראשי המטות המשולבים, הגנרל המעוטר צ'רלס בראון, משום שהוא "woke" [מילת הגנאי השמרנית לליברלים אדוקים]; בראון, טייס קרב עם 40 שנות שירות, הוא שחור. מעל הכל, הגסת' נאמן לטראמפ וקשה לראות אותו מתנגד לו במשהו. כנ"ל לגבי גץ, אותו מכנה הטיימס "פרובוקטור מקצועי" שהפגין בוז כמעט מוחלט לממשלה בכהונתו בבית הנבחרים. הוא תמך בקולניות בדחפים הגרועים ביותר של טראמפ, ואין ספק שכך יפעל כשר המשפטים. ברור לחלוטין שהוא יורה לחקור את יריביו הפוליטיים של טראמפ ולהעמיד לדין את מתנגדיו מחוץ לממשלה, ויהפוך את משרד המשפטים לכלי לנקמתו של טראמפ. קנדי שותף לספקנותו של טראמפ כלפי הרשויות הרפואיות ויחזק את הדחפים שגרמו לטראמפ לנהל באוזלת יד את המאבק בקורונה, במחיר חייהם של מאות אלפי אמריקנים. ואילו גבארד שותפה לחנפנותו של טראמפ כלפי משטרים סמכותניים ובמיוחד כלפי זה שבמוסקבה; היא תאפשר לטראמפ לשוחח עם ולדימיר פוטין ללא השגחה ולא תחשוש שמא יפגע בביטחון המדינה. יהיה זה מוגזם לומר שהגסת', גץ, קנדי או גבארד יהיו יעילים במילוי דרישותיו של טראמפ, סבור הטיימס. בלא ניסיון בניהול מערכות גדולות או בהתמודדות עם הדרישות בדרגי הממשל הבכירים, סביר להניח שכהונתם תאופיין בתוהו ובוהו, חוסר תפקוד ואוזלת יד מוחלטת. אבל כל אלו אינם מכשול מבחינת כוונותיו הפרועות של טראמפ; הם נכס. קריסת יכולתן של רשויות אלו למלא את תפקידן לא תמנע מהן לציית לטראמפ. הן יהיו מכשיר למילוי רצונו, ולא משנה מה אומר החוק. מינויים אלו הם אישור לכוונותיו הסמכותניות של טראמפ, לרצונו למשול באמצעות פקודות ולנהוג כמו מלך. אלו הוכחות מוקדמות לצדקת תחזיותיהם של מבקריו. הוא יקדיש את כהונתו השנייה לנקמה באויביו, בעוד האוליגרכים, האידיאולוגים והמזדנבים שיאיישו את ממשלו יחתרו למטרותיהם המוגבלות ויקשרו קשר נגד טובת הציבור, טוען הטיימס. יש כמובן סיכוי שהסנאט יבלום מינויים אלה, או לפחות כמה מהם – במיוחד הגסת' וגץ, שאולי יהיו יותר מדי אפילו לטעמם של הרפובליקנים. אבל לשם כך, יהיה צורך במספר מספיק מהם שיתייצבו כאיש אחד נגד טראמפ בצורה שלא עשו אפילו כאשר היה בנקודת השפל אחרי 6 בינואר. מנהיג הרוב הנכנס, ג'ון ת'ון, אמר במפורש שאינו פוסל את האפשרות של מינויי פגרה תוך עקיפת הסנאט. אם הרפובליקנים יסכימו לכך – הם יסכימו לכל דבר. מי שמצפה למשהו אחר – יתאכזב.