ארה"ב תוכל לבקש הרבה דברים בהסכם חדש. היא תוכל לדרוש את פירוק מתקני הגרעין הקיימים, במיוחד אלו ששימשו למחקר צבאי. היא יכולה לדרוש פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. היא יכולה לדרוש מגבלות על תוכנית הטילים האירנית, או שתפסיק את תמיכתה בשלוחיה במזרח התיכון. הבעיה היא שנסיונות דומים נכשלו בעבר, וכאן נכנסת לתמונה גישת הלחץ המירבי: טראמפ יכול לאיים לתקוף את מתקני הגרעין אם הדיפלומטיה תיכשל, והוא יכול להיראות משוגע די הצורך כדי שעלי חמינאי יקח אותו ברצינות. אבל אולי לא: אחרי שנה של מהלומות הדדיות עם ישראל, שמרנים רבים באירן לא ירצו לשאת ולתת על תוכנית הגרעין, וחמינאי לא ירצה להתגמש מול מי שהורה ב-2020 לחסל את קאסם סולימאני. חמינאי יכול לנסות לחשוף את הבלוף של טראמפ. הוא יודע שהנשיא הנכנס אינו רוצה לצאת למלחמה ושחלק מאנשיו רוצים להתמקד בסין. אירן יכולה להציע הסכם מוגבל שמסיג לאחור את תוכנית הגרעין שלה, תוך שתיפטר מהמלאי המועשר ב-60% - ואז להעשיר מחדש. טראמפ יתקשה להגן על הסכם חלש בהרבה מזה שנטש, אבל חוסר עקביות אינו מטריד אותו; הוא יכול לטעון שביידן הותיר בלגן שהוא מנקה. גם כמה מהקיצוניים באירן עשויים לתמוך בהסכם כזה, מתוך הכרה שבלעדיו אין סיכוי להקלה בעיצומים – היעד המרכזי של הנשיא החדש, מסעוד פזשכיאן. בנימין נתניהו עשוי להתפתות לתקוע מקלות בגלגלים, צופה אקונומיסט. הוא התנגד להסכם המקורי וחלם במשך שנים שארה"ב תתקוף את מתקני הגרעין. אבל הוא יתקשה לחבל בדיפלומטיה של הממשל בראשותו של מי שהוא תיאר כגדול ידידיה של ישראל. יהיה זה אירוני אם בסופו של דבר טראמפ ישיג, בתמיכה רפובליקנית, הסכם חלש יותר. מדינות המפרץ מצידן חוששות שטראמפ יכשיל אותן. שר החוץ הסעודי, פייסל בן פרחאן, תמך במדיניות הלחץ המירבי בקדנציה הראשונה; כעת הוא מדבר על כך שיחסי ריאד וטהרן מצויים בנתיב הנכון. הסעודים להוטים להימנע מחזרה על הקדנציה הראשונה, בה אירן תקפה את מתקני הנפט שלהם והוא לא הגיב. סעודיה גם מנסה להרחיק את עצמה מישראל: יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, גינה החודש את התקפתה על אירן. הסעודים חוששים שטראמפ יאיץ בהם לנתק את הקשר עם אירן; במצב הנוכחי של האיזור, איש אינו רוצה לקחת סיכונים.