כאשר פרצה מלחמת חרבות ברזל, סברו כמה מאלופי צה"ל שהיא תסתיים בתוך חודשיים-שלושה. רק מעטים צפו שהיא תימשך יותר משנה. נמוך עוד יותר היה מספרם של מי שחזו את ההרס המהיר של חיזבאללה ואת חילופי מהלומות הטילים בין ישראל לאירן. הנחות ששלטו בכיפה באזור במשך עשורים קרסו השנה בתוך חודשים – אומר גרג קרלסטורם, כתב אקונומיסט לענייני המזרח התיכון, ב-The World Ahead 2025. המלחמה תמשיך לעצב את המזרח התיכון בשנה הנכנסת. אפילו התרחיש החיובי ביותר הוא עגום: המלחמה תיעצר, אך ההרס והעקירה שגרמה יימשכו שנים. אבל המלחמה גם עשויה שלא להסתיים ואולי אף תתרחב ותסכן את הדטאנט השביר במפרץ הפרסי. מה שיקרה תלוי בשלושה אנשים באים בימים: עלי חמינאי, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. שני הראשונים עקביים. חמינאי חושש ממלחמה ישירה עם ישראל, אך גם היה מוכן להסתכן בכך בתקיפה הישירה הראשונה של אירן עליה; לא סביר שהיא תהיה האחרונה. נתניהו נחוש בדעתו להכות חזק יותר, לא רק את השלוחים אלא גם את אירן. החידה היא בדמותו של טראמפ. האופטימיים סבורים שהוא לא רוצה מלחמה בתחילת כהונתו, ואם ילחץ להפסקת אש – נתניהו לא ימרה את פיו. אבל זו תהיה שמחת עניים לפלשתינים וללבנונים. לפי חלק מהדיווחים, 10% מ-2 מיליון תושבי הרצועה כבר ברחו, והיציאה תימשך בשנה הבאה. מי שנותרו יעבירו את רוב השנה באוהלים ובמקלטים רעועים, השיקום יהיה איטי, אם בכלל. נתניהו ימשיך לסרב לדבר על היום שאחרי. לבנון אולי תעניין יותר את טראמפ, ולו משום שיש לו חתן ממוצא לבנוני, אבל גם שם יש מיליון עקורים (חמישית מהאוכלוסייה) – נטל עצום על מדינה הנמצאת ממילא על סף קריסה כלכלית. טראמפ לא ישפר את חייהם של הפלשתינים ולא ילחץ על נתניהו, שממשלתו כנראה תמשיך לספח בפועל את יהודה ושומרון. ואילו בלבנון, בלא הסדר שיבטיח את הרחקתו של חיזבאללה מהגבול – צה"ל עשוי להעמיק את חדירתו במקום לסגת. השאלה הגדולה היא האם המלחמה תתרחב, סבור קרלסטורם. באירן כבר מתנהל ויכוח לוהט בשאלה האם לייצר נשק גרעיני. המחשבה היא שאם לא ניתן להרתיע את ישראל בנשק קונבנציונלי, אולי צריך את הפצצה. נתניהו רוצה שארה"ב תסייע להסיר את האיום, ואילו טראמפ יתנדנד בין הניצים התומכים בכך לבין הבדלנים שאינם רוצים לשקוע בעוד מלחמה במזרח התיכון. מוחמד בן סלמאן, האיש החזק בסעודיה, ילחץ גם הוא על טראמפ להימנע ממלחמה עם אירן. אומנם מדובר באויבת מרה של ארצו, אך ריאד שואפת להפחית את המתיחות ולהגן על "פרויקט חזון 2030" – השחרור מהתלות בנפט. עמדה דומה נשמעת במדינות אחרות במפרץ: בקדנציה הראשונה של טראמפ הן לחצו עליו להתעמת עם אירן יקראו לו להימנע מכך. הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב עמדה במרכז המדיניות האמריקנית באזור במשך שמונה שנים, ומוחמד ימשיך לדבר על כך עם ארה"ב – אם כי הוא אינו צפוי להסכים לעסקה שכזאת. ייתכן שהוא יעדיף להמתין עד שאחרים באזור ינקטו צעד כזה. אפילו בשאר אסד עשוי לתהות, האם גישוש שקט לעבר ישראל ישפר את מעמדו במערב. יתר מדינות ערב יהיו בעיקר משקיפות מן הצד. בעיות כלכליות ימשיכו לשרור ברחבי האיזור. כך למשל, מצרים הצליחה להימנע השנה ממשבר במאזן התשלומים רק בזכות השקעת ענק של איחוד האמירויות – אך הלירה שלה כנראה תמשיך לשקוע. הירידה החדה בהכנסות מתעלת סואץ, בשל פעולות החות'ים בכניסה לים סוף, כמובן לא עזרה. ואילו כלכלת תוניסיה תמשיך לסגת לאחר שהנשיא הבלתי-יציב קייס סייד זכה בכהונה שנייה. בסופו של דבר, יהיו אלו ארה"ב, אירן וישראל שיקבעו מה יקרה באיזור.