בעמוד 273 של זכרונותיה, אנגלה מרקל מודה שטעתה. היה זה במאמר שפרסמה ב-2003 בוושינגטון פוסט, בו טענה שהקנצלר גרהרד שרודר אינו מייצג את כל הגרמנים בתמיכתו בפלישה האמריקנית לעירק: לא היה זה ראוי לתקוף את הקנצלר בחו"ל, משום שחילוקי דעות פנימיים צריכים להידון בבית. גישה מסויגת זו אופיינית ל-700 עמודי הספר "Freedom" שהתפרסם אתמול (26.11.24) – כותבת סגנית עורך השבועון הגרמני דר-שפיגל, מלאני אמאן, במאמר בניו-יורק טיימס. הקוראים ימצאו מעט פסקאות בהן מרקל, שהייתה הקנצלר 16 שנים והאישה החזקה ביותר בעולם, מודה בטעויות קטנות או מתחרטת על השלכות טריוויאליות של החלטות מהותיות, שעליהן עצמן אינה מערערת. על מה שנראה כעת ככשלונותיה העיקריים – כמו מדיניות ההגירה שהכבידה על מערכת הרווחה וסייעה לזינוק של הימין הקיצוני – אין כל הסתייגות. מרקל הייתה מן הפוליטיקאים הפופולריים ביותר בגרמניה, אך המוניטין שלה נפגעו בשנים האחרונות. הגרמנים רואים יותר ויותר את כהונתה כעידן של החמצת הזדמנויות וטעויות חמורות, כאשר הם ניצבים תשתיות רעועות, רכבות ואינטרנט איטיים, תלות כלכלית מסוכנת בסין, צבא הסובל מחוסר תקצוב ועליית הימין הפופוליסטי. המלחמה באוקראינה הטילה צל כבד על גישתה הנינוחה של מרקל כלפי רוסיה. הספר היה הזדמנות לתקן; הוא לא עושה זאת, אומרת אמאן. במקום להציג את העובדות או להסביר את פעולותיה, שלא לדבר על מתן מבט פנימה או טיעונים חדשים, מרקל מתרכזת בעניינים קטנים הנראים בלתי רלוונטיים. כך למשל, היא אינה מתחרטת על החלטתה ב-2011 להפסיק את השימוש באנרגיה גרעינית בעקבות התאונה בכור פוקושימה ביפן, אשר עלתה לגרמניה במעבר לאנרגיה יקרה ובתלות בגז ונפט מרוסיה. מרקל רוצה לספר את סיפורה, אך לא ממש אכפת לה מה יחשוב העולם. היא עדיין חושבת שצדקה כאשר בלמה ב-2008 את קבלתה של אוקראינה לנאט"ו: היו נדרשות לה שנים להשתלב, ואין ספק שוולדימיר פוטין היה עושה משהו בפרק הזמן הזה. "ואז מה היה קורה? האם ב-2008 הייתה אפשרית פעולה צבאית של מדינות נאט"ו? זה היה השיקול שלי". כפוליטיקאית, מרקל הייתה אשת ניהול עם נטייה לשקוע בפרטים, ולא אשת חזון או רפורמטורית – מגדירה אותה אמאן. היא כזו גם כמחברת. עם זאת, ל-400 העמודים על תקופתה כקנצלר יש מה להציע: דיוקן עצמי גלוי לב של מי שנחשבה מרוחקת. הקורא לומד כיצד הוריה – כומר ועקרת בית – הגנו עליה מפני הרודנות של מזרח גרמניה ומנעו משלושת ילדיהם להפוך למרירים ותשושים. וגם כיצד כמדענית צעירה גרם תסכולה העמוק מן המערכת במדינה לקריסת נישואיה הראשונים. יש גם קטעים משעשעים, כמו הסיפורים על עיצוב השיער שלה והארוחות במעון הקנצלר. נשים עשויות לשאוב השראה מהתיאורים על מאבקיה מול הקנצלר הלמוט קוהל, פוטין ומתחריה הגברים במפלגה הנוצרית-דמוקרטית. יש רגעים בהם היא בלעה את כעסה, נלחמה ברצון לבכות או אמרה לעצמה נואשות שעליה להישאר רגועה – מספרת מרקל. בסופו של דבר, מרקל גברה על מתנגדיה בסבלנות ובערמומיות וללא התקפות אישיות ותככים. למרות שגרמנים רבים הסתייגו מנאומיה המשעממים וממה שנראה כמו אלרגיה למסרים מעוררי מוטיבציה, החולשות הללו נראות כיום הרבה פחות גרועות. גם בספר היא מסרבת להטיח האשמות ולסגור חשבונות – בדיוק כפי שנהגה בפוליטיקה. היא הייתה מנהיגה שקטה ויעילה, ולא נכנעה לכעס ולתוקפנות, אומרת אמאן. העיתוי של פרסום הספר מושלם. עם חזרתו של דונלד טראמפ, אותו היא מכנה "אתגר לעולם", מורגש במיוחד העדר הסגנון המתון והעקבי שלה. ועם נפילת ממשלת גרמניה, הציבור עשוי לסלוח לטעויותיה של המנהיגה לשעבר, שנזקקה למילה אחת בלבד כדי לתאר את המצב הנוכחי: "גברים!" היא לא קמה מהשולחן בטרם הושגה פשרה, ניווטה בשלווה את דרכה במשברים רבים ומעולם לא הציעה פתרונות קלים לבעיות סבוכות. אין ספק שהיא טעתה, אבל במשך עשור ומחצה העניקה יציבות וסמכות והציגה מודל נעלם של מנהיגות. לא רק הגרמנים מתגעגעים אליה, מסיימת אמאן.