- ענבר בן-הרוש ומשפחתה פונו מהיישוב שלומי ב-8 באוקטובר 2023. מאמרה בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
הפסקת האש בין ישראל ללבנון נותנת תחושה של דז'ה-וו – ולא מהסוג הטוב. כתושבת שלומי, שנעקרה מביתה לפני למעלה משנה, אינני תומכת בהסכם. הוא מלמד שממשלת ישראל לא למדה את לקחי 7 באוקטובר ומצפה ממשפחתי ושכני לשלם את המחיר.
הממשלה לא למדה גם את לקחי 2006, מלחמת 34 הימים שהסתיימה בהחלטת מועצת הביטחון 1701. אותה הפסקת אש, המשמשת כדגם לנוכחית, יצרה אזור חיץ בין הגבול לליטני ודרשה "לפרוק מנשקן את כל הקבוצות החמושות בלבנון". בפועל, חיזבאללה כבש מחדש את אזור החיץ תוך העלמת עין מצד יוניפיל, אם לא באישורו הטקטי. נשק רוסי ואירני זרם וכפרים לבנוניים רדומים הפכו למצודות. שמענו את קול החפירות, אבל ממשלתנו נפנפה חששות אלה וטענה שאנחנו מדמיינים.
שלא במפתיע, צה"ל חשף כעת עשרות מנהרות לאורך הגבול. חיזבאללה בנה מערכת לפלישה, מצוידת היטב ברובים, טילים ונשק מתקדם. רק השגחה שמימית גרמה לכך שהוא לא ביצע מתקפה דמויית 7 באוקטובר, כי אחרת ייתכן שלא הייתי כותבת מאמר זה.
למרות לקחים כואבים אלה, הפסקת האש הנוכחית דומה להסכמים הכושלים הקודמים. בלא נוכחותו של צה"ל בדרום לבנון, דבר לא ימנע מחיזבאללה לחזור, להתחמש מחדש ולבנות את המנהרות שלו. יהיה כוח רב-לאומי חדש לניהול הפסקת האש (אבל בלי חיילים אמריקנים), ולכל הצדדים אין עניין בהסלמה. בסופו של דבר, ישראל תימנע מטיפול בבעיה – כפי שנהגנו בעזה.
אין משמעות להבטחתה של הממשלה לפיה ישראל "תגיב בעוצמה" על הפרת ההסכם. שמענו הבטחות כאלה בעבר, אחרי הנסיגה מלבנון ב-2000, אחרי ההינתקות ב-2005 ואחרי כל מלחמה. הישראלים יודעים את האמת. כבר ראינו מה קורה כאשר אנחנו מוותרים על שטח בלי סידורי ביטחון. משפחתי יודעת זאת היטב: אנחנו פליטים בארצנו שלנו, דחוסים מזה 14 חודשים בחדר מלון קטן בירושלים.
חיזבאללה ממשיך לפעול בתמיכה אירנית וסורית. הוא עדיין יכול לשגר טילים וכוונותיו נותרו כשהיו: להשמיד את ישראל. אם אנחנו, עקורי הצפון, אמורים לחזור – נחיה תחת אותם איומים כבעבר: מתקפות טילים במקרה הטוב, פלישה במקרה הגרוע – במיוחד כאשר סביר שבתוך כמה שנים ישראל שוב תירדם בשמירה.
איבדתי אמון בממשלתי ובהבטחותיה. הדבר היחיד שישכנע אותי ורבים אחרים לשוב לשלומי יהיה ביטחון מוחשי וממשי. זה אומר שצה"ל יוצב באזור החיץ בלבנון ובכך יחסל את יכולתו של חיזבאללה לירות עלינו ולמנוע מאיתנו לחזור לאזור הגבול. כל דבר אחר אינו מקובל עלינו.
המחשבה של עזיבת שלומי לתמיד שוברת את ליבי. אני אוהבת את הגליל – הגבעות הירוקות, תחושת הקהילה, החיים שבנינו שם. אבל לא אקריב את ביטחון משפחתי על מזבח הנוסטלגיה. אחכה כמה חודשים ואראה מה ישתנה עם הממשל האמריקני החדש. אם ממשלת ישראל אינה יכולה להשיג משהו טוב יותר מאשר ההסכם הזה, אחזור רק כדי לארוז את חפצינו ולומר שלום לביתנו.
שלום אינו מושג באמצעות עסקות עם מחבלים או הסתמכות על כוחות בינלאומיים שתמיד הכזיבו אותנו. אם תושבי הצפון ישובו לבתיהם בתנאים אלה, נוכל להאשים רק את עצמנו כאשר יתרחש הבלתי-נמנע.