המלחמה על סוריה חשובה בהרבה מאשר מלחמת חרבות ברזל, משום שמדובר בשליטה על הנתיב המשליך על האזור כולו, מסביר ניו-יורק טיימס. ישראל רואה את סוריה כ"מחסן של כל המחסנים", המוקד של אספקת ציוד לחיזבאללה, ונחושה למנוע מאירן לשקם נתיבים אלו. במקביל, לא ברור כיצד היא תגיב להפיכתה של סוריה למדינה איסלמיסטית, במיוחד אם ממשלתה תהיה כפופה לרג'פ טאיפ
ארדואן האנטי-ישראלי החריף. ואילו אירן יודעת שאם תאבד את אסד, יאבד הסיכוי שלה ליצור כוח שלוחים שיעי מלבנון ועד עירק ותימן שיוכל לאיים על ישראל.
יש הרואים את ידו של ארדואן מאחורי הצלחת הייאת תחריר א-שאם, כאשר הוא מנצל את חולשתה של אירן כדי להגביר את השפעתו ולהחזיר לסוריה את 3 מיליון הפליטים השוהים בטורקיה. שלשום הוא אמר במפורש, כי המטרה היא דמשק. לעומתו, לוולדימיר פוטין הייתה בעיה: האם להוציא כוחות מאוקראינה כדי לתמוך באסד. איתות משמעותי היה הודעתה של רוסיה שלשום לאזרחיה לעזוב את סוריה; אירן החלה מפנה גם היא את אנשיה.
ארה"ב לא ממש ידעה מה לעשות עם סוריה בעשור האחרון ובפועל נגררה אחרי רוסיה מאז 2015. ההתפתחויות כעת תופסות אותה במעבר בין
ג'ו ביידן ל
דונלד טראמפ, שפעם כינה את סוריה "חול ומוות". לא ברור גם כמה זמן יש לממשלות אלו לגבש מדיניות וליישם אותה, לנוכח המהירות העצומה והמפתיעה בה נפל המשטר.