הסורים כבר ראו כאלה מחזות: שכניהם קורעים תמונות של בשאר אסד, כובשים את בסיסי צבאו, פורצים לבתי הכלא בהם מוחזקים אסירים פוליטיים. אבל זה היה לפני עשר שנים והם לא ציפו שזה יקרה שוב. והם בוודאי לא ציפו למה שקרה בעשרת הימים האחרונים: אסד ננטש בידי צבאו וככל הנראה ברח מהמדינה. שלטונו בן 24 השנים הגיע לקיצו הפתאומי. נדרשו לכך פחות משבועיים, מזכיר אקונומיסט. המורדים, בראשות הייאת תחריר א-שאם, החלו את המתקפה בצפון המדינה ב-27 בנובמבר, כבשו ללא התנגדות את חלב ואת חמאת ועם התנגדות מינימלית את חומס ומשם המשיכו לדמשק. המרידה התפשטה לדרום סוריה, שם פועלות קבוצות מקומיות, אשר השתלטו על שלושה מחוזות מדרום לדמשק, החלו מתקדמות גם הן לעבר הבירה והגיעו לפאתי העיר אמש (7.12.24). בינתיים, בצפון-מזרח סוריה, החלו לצעוד הכורדים של הכוחות הדמוקרטיים הסוריים ולדחוק את כוחות המשטר מהעיר דיר א-זור. הם תפסו גם את אל-אבוכמאל, מעבר גבול חיוני להברחת נשק וסמים מעירק ואליה. השטח המצטמק שבשליטת אסד, בעיקר דמשק ואזור החוף, כותר כמעט לחלוטין אמש. איש לא ראה את אסד מזה ימים; משפחתו כנראה כבר נמצאת ברוסיה ובאיחוד האמירויות. ראש הממשלה הודיע שהוא מוכן להעביר את השלטון לממשלה זמנית; המטה הכללי אמר לקצינים שהמשטר נפל. הסורים המומים מהקריסה המהירה – למרות שבמשך כמה ימים היא נראתה בלתי נמנעת. בעלי בריתו של אסד הציעו לו תמיכה מילולית בלבד. רוסיה ביצעה כמה הפצצות נקודתיות, אירן שלחה טילים וכטב"מים – אבל אסד נזקק להרבה יותר מזה. תומכיו הצביעו ברגליהם, פשוטו כמשמעו: הם יצאו מסוריה. אסד הנואש ניסה לחזר אחרי מדינות ערב. הוא פנה במישרין לנשיא האמירויות, מוחמד בן זאיד, ששנאתו לקבוצות איסלמיסטיות כמו תחריר א-שאם ידועה היטב. הוא התחנן לעזרתן של מצרים, ירדן ומדינות אחרות. אבל איש לא היה מוכן לסייע לממשל שגורלו נחרץ. קשה לצפות מה יקרה כעת, ממשיך אקונומיסט. תחריר א-שאם רוצה נתח משמעותי בשלטון החדש; הוא מנהל ממשלה לא רע במחוז אידליב ומנסה לאכוף משמעת על לוחמיו: הם הצטוו אתמול לא לבזוז ולא לירות באוויר. אולם, נראה שלארגון זה אין המשאבים הדרושים לנהל מדינה גדולה ומגוונת. המורדים בדרום ירצו מידה של אוטונומיה, וישנם גם הכורדים בצפון-מזרח. כאשר המורדים התקרבו לדמשק, נפגשו נציגי אירן, רוסיה וטורקיה בשולי ועידה בקטר כדי לדון בעתידה של סוריה – אך לא השיגו הרבה. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, קרא לדו-שיח בין המשטר למתנגדיו; עד מהרה לא היה משטר. מבחינת רוסיה, לא משנה מי יהיה השליט הבא; העיקר מבחינתה הוא לשמר את בסיס הצי שלה בעיר טרטוס, היחיד שיש לה בים התיכון. לטורקיה, התומכת בתחריר א-שאם, תהיה ההשפעה הגדולה ביותר על התנהלותם. לדונלד טראמפ כנראה לא אכפת שאחרים יתעסקו בבלגן הזה: "זה לא הקרב שלנו", צייץ. אבל מבחינתם של סורים רבים, השאלות יכולות לחכות. קיים חוסר ביטחון רב לגבי העתיד – אבל אנחת רווחה גדולה עוד יותר לנוכח נפילתו של המשטר שהביא עליהם מוות והרס כה מרובים.