• מאמרו של פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה, בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.

זהו הטור האחרון שלי בניו-יורק טיימס, בו התחלתי לפרסם את דעותי בינואר 2000. במבט לאחור מדהים אותי לראות כמה אופטימיים היו רבים, כאן ובעולם המערבי, ועד כמה האופטימיות הזאת הוחלפה בכעס והתמרמרות. אני לא מדבר רק על אנשי המעמד העובד, המרגישים שנבגדו בידי האליטות. כמה מן הכעוסים והממורמרים ביותר כיום בארה"ב – שכנראה תהיה להם השפעה רבה בממשל טראמפ – הם מיליארדרים שחשים שאינם נערצים די הצורך. קשה לדמיין כיום כמה טוב חשו רוב האמריקנים ב-1999 ובתחילת 2000. תחושתי לגבי בחירות 2000 הייתה, שאמריקנים רבים סברו שהשלום והשגשוג מובטחים, כך שהצביעו תמורת האדם [ג'ורג' בוש הבן] שנראה היה להם שיותר כיף לבלות איתו. גם באירופה הדברים נראו טוב, ובמיוחד השקת האירו ב-1999 שנראתה כצעד לקראת אינטגרציה כלכלית ופוליטית – לעבר ארצות הברית של אירופה. מובן שלא הכל היה גן של שושנים. היו כבר זרעים מוקדמים של תיאוריות קונספירציה על טרור תוצרת בית בזמן ממשל קלינטון. היו משברים פיננסיים באסיה. ב-1999 פרסמתי ספר בשם "חזרתה של כלכלת המיתון", בטענה שדברים דומים עלולים לקרות אצלנו; כעבור עשור פרסמתי מהדורה מתוקנת, כאשר זה קרה. אבל בסך-הכל ההרגשה הייתה טובה כאשר התחלתי לכתוב בעיתון זה. מה קרה? האמון באליטות קרס: לציבור אין אמון בכך שמי שמנהלים את העניינים יודעים מה שהם עושים, או שאפשר להיות בטוחים שניתן להיות בטוחים ביושרם. לא תמיד זה היה כך. ב-2002 וב-2003, אלו מאיתנו שטענו שהפלישה לעירק התבססה על תרמית, ספגו ביקורת עזה ממה שסירבו להאמין שנשיא ארה"ב מסוגל לעשות דבר כזה. מי יחשוב כך כעת? במובן אחר, המשבר הפיננסי של 2008 חתר תחת אמון הציבור בכך שממשלות יודעות כיצד לנהל את המשקים. האירו שרד את המשברים שהגיעו לשיאם ב-2012, ואשר הוביל את האבטלה בכמה ממדינות אירופה לרמות של השפל הגדול, אך לא האמון בעתידה של אירופה. לא רק הבנקים איבדו את אמון הציבור, אלא גם הבנקים. ולפני זמן לא רב זכו המיליארדרים של ההיי-טק להערצה כללית. אבל הם וכמה ממוצריהם ניצבים כעת בפני התפכחות מאשליות וחמור מכך. מה שמחזיר אותנו לכעסם הנוכחי. ראינו זאת בעבר. אחרי משבר 2008, שנבע מעסקות פיננסיות, הייתם מצפים שהם יגלו מידה של חרטה ואולי אפילו הכרת תודה על הצלתם. במקום זה קיבלנו את "זעם אובמה" נגד הנשיא ה-44, משום שהעז לרמוז שוול סטריט אחראית חלקית לאסון. כיום מדברים רבות על פנייתו של הימין הקיצוני לאותם מיליארדרים, מאילון מאסק ומטה. לא צריך לעסוק בכך יותר מדי ולא לטעון שזו אשמת הפוליטיקאים הליברלים. בפועל מדובר בקטנוניות של בעלי הון שהיו רגילים לתמיכת הציבור, וכעת מגלים שכל הכסף שבעולם לא יכול לקנות אהבה. האם יש מוצא מן העגמומיות הנוכחית? התמרמרויות עלולות להעלות לשלטון אנשים רעים, אבל בטווח הארוך אינה יכולה להותיר אותם שם. בנקודה כלשהי הציבור יבין שרוב הפוליטיקאים היוצאים נגד האליטות – הם-הם האליטות בכל מובן, ויתחילו להטיל עליהם את האחריות לכשלונותיהם במימוש הבטחותיהם. בנקודה מסוימת הציבור יהיה מוכן להקשיב למי שמדברים מתוך סמכות, אינם מבטיחים הבטחות שווא אלא מנסים לומר את האמת כמיטב יכולתם. ייתכן שלעולם לא נשקם את אותו אמון במנהיגינו – האמונה שבעלי הכוח באופן כללי אומרים את האמת ויודעים מה שהם עושים. ואנחנו גם לא צריכים. אבל אם נעמוד נגד ה- kakistocracy – שלטון הגרועים ביותר – ההולך ועולה לנגד עינינו, ייתכן שבסופו של דבר נמצא את דרכנו בחזרה לעולם טוב יותר.