למדעני החברה וההתנהגות יש חלק בטיפוח מיתוס הביטחון, גם אם בתחומים אחרים הם אכן מנסים לחשוף את האמת, אם כי גם שם אפשר להטיל ספק ברצינות המחקרים שלהם, בהעדר דיסציפלינה מדעית בתחום הביטחון, והֶעדר ידע שיטתי בנושאי צבא ומלחמה. הרי כל תחומי ההתנהגות האנושית מושפעים ממערכת הביטחון, ואבני-היסוד של מערכת הביטחון - שעיקרם עֶקרון השׂרידות - הם הבסיס של מכלול ההתנהגות האנושית. איזה ערך יש למחקרים כלכליים, למשל, בלי הבנת השפעותיה של מערכת הביטחון על הכלכלה? איך ניתן להבין ברצינות את ההשפעות האלה מבלי להכיר את מערכת הביטחון? ואיך ניתן להבין פעילות כלכלית כלשהי מבלי להבין לעומק את ההֶבֵּט הכוחני שבה?
הדיסציפלינות של מדעי ההתנהגות מבוססות על תֵאוריות המסבירות את התחום האמפירי, ועליהן להיות פתוחות להפרכה. רבים מבוני התֵאוריות מושפעים מהתפיסה האפלטונית, שלפיה המציאות היא סֵרוּס האידֵאה ולפיכך אין להבין את האידֵאה, דהיינו את התֵאוריה, על-פי המציאות, אלא אפשר להבין את המציאות על-פי האידֵאה, ואת האידֵאה אפשר לבנות בדרך הספּקולציה, לפי ראִייה פילוסופית ישירה. אפלטון טען שרק אנשים בעלי כישורים מיוחדים, שקיבלו הכשרה ממושכת, מסוגלים להבין את האידֵאות ולבנות תֵאוריות.
על-פי קרל פּופּר, המקרים שאינם מתאימים לתֵאוֹריה – מִנֵּהּ וּבֵהּ
8 מפריכים אותה. לעוסקים במחקר ההתנהגות אורב פיתוי תֵאורטי לאנוס את המציאות כדי להתאימה לתאוריה, בניגוד לאינטרס המדעי, אבל בהתאם לאינטרס של המדען. מי שנכנע לפיתוי הזה הופך את התֵאוריה למיתוס, למודל אינטלקטואלי שאינו תלוי במציאות. ומאחר שהמציאות מגֻוֶּנֶת מאוד, אפשר למצוא בִּסוסים אמפיריים לרוב התאוריות, ותאוריות עשויות לחיות בשלום ובדו-קיום זו עם זו גם אם הן סותרות זו את זו. במקרים כאלה מתקיים לכאורה ויכוח בין מדענים שפתרונו התרבותי הוא: קנאת מדענים תרבה חוכמה. בבסיסו של ויכוח כזה מונחת התעלמות מעובדות, ולכן אין זה ויכוח לגיטימי. התאוריות הנדונות בו חדלו להיות מדעיות. הן נהפכו לאמצעֵי-שכנוע אידֵאולוגיים, המשרתים את מקבלי ההחלטות ואת ההֶשֵגים המקצועיים והחברתיים של ראשי האוניברסיטאות ומוסדות המחקר. התאוריות המיתולוגיות, החביבות על מקבלי ההחלטות, חוסמות את דרכם של מדענים כנים בדרכם לחקר האמת, ורבים מהם אינם עומדים בהצלחה במסלול-מכשולים זה. בתרבות שכזאת לא הֶשגיו המדעיים קובעים את מעמדו של מדען אלא יכולת השכנוע הרטורית שלו ומעמדו הפוליטי והחברתי. כך מתפתים רוב המדענים 'להתקרנף'. 'קרנפותם' תעניק להם טובות-הנאה באקדמיה ומחוצה לה.
דוגמה לכך הוא המזרחן פרופ׳ איתמר רבינוביץ, שלא הסתפק במעמדו הרם כרקטור אוניברסיטת תל אביב, אלא כמעט חטף את הכתר הממשלתי לראש צֶוֶת המשא והמתן עם סוריה, ולשגריר ישראל בארצות-הברית. כך חצה רבינוביץ את הקַּוִּים מתחום הביקורת, שבו הוא תִפקד כ'קרנף', לתחום המבוקר, המבטיח טובות-הנאה ותגמולים אישיים לרוב. זאת הַזְנָיַת האקדמיה, שתוצאותיה חמורות לתרבות הישראלית בכלל.
הפיתוי התֵאורטי אורב לפרופסורים ולמרצים באוניברסיטאות, וגם למורים במוסדות להשכלה תיכונית. ללמד תֵאוריות קל יותר מאשר לעסוק בתוהו-ובוהו של פרטי המציאוּת, ובייחוד קל ללמד תֵאוריות אידאולוגיות בעלות מבנה פשטני, הפותרות את כל הבעיות. תֵאוריה אידאולוגית מאפשרת קפיצות-דרך. אנשים שאימצו אותה סבורים שהבסיס הצר והחלקי שלה, שאינו יותר מאשר דוגמאות שנועדו לסבר את האוזן, הִנו משכנע. לתלמידים אין כישורים לבחון אם אומנם יש בסיס לתֵאוריה. הם אינם מבחינים בין תֵאוריה מדעית ובין מיתוס מנוסח בלשון מדעית, ואינם מסוגלים לבצֵע מחקר מדעי. כך מקבלת התרבות המיתולוגית גושפנקה אוניברסיטאית-מדעית. בתרבות שרלטנית זו יש הרבה יומרה ומעט מאוד התמודדות עם המציאות.
מדעי ההתנהגות מתבססים לא על מחקרים במעבדות אלא גם על ניתוח המציאוּת. בגלל הפיתוי התאורטי והשפעת תרבות המיתוס, מחפשים מדענים רבים אישורים ובִסוסים לתֵאוריה שלהם, שהיא השקפת-עולמם ו/או אמצעי לקידום אינטרסים אישיים וקבוצתיים שלהם. מדענים כאלה מכירים, מהתחום שהם עוסקים בו, רק את הקטעים המְּסַיְּעִים להם לבסס את התֵאוריה המיתולוגית שלהם, ואת מעמדם בקהילה המדעית.