|
בית המשפט השלום בתל אביב קבע בהחלטתו, כי המתלוננת הותירה רושם מהימן, ונתנה ביטוי אמיתי לחוויה בלתי נעימה שחוותה, שהותירה בה את רישומיה, וכי רק מי שחוותה זאת על גופה יכולה כך לתאר את הדברים. המצב הנפשי של קרבן העבירה מהווה ראיה ככל ראיה. לפיכך, קבילה כראיה עדות המתארת את מצבו הנפשי של קרבן עבירה. הוא הדין באמרת קרבן עבירה שנאמרה מיד לאחר שבוצע בו מעשה העבירה, ובכך, מהווה עדות על אמרת קרבן העבירה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1071 מתיר ראיה זו כראיה עצמאית קבילה.
בית המשפט ציין, כי ניתן להתייחס לעדויות בדבר המצב הנפשי הנסער של המתלוננת, לאחר שיצאה מחדר הטיפולים, כסיוע לעדותה. אך עם זאת, בית המשפט קבע, כי קיים ספק של ממש אם אכן יכול היה הנאשם בתנוחתו על המיטה כפי שהודגמה, להושיט ידיו לאחור, לתפוס בישבניה של המתלוננת ולטפוח עליהם, או, אפילו לגעת בישבנה.
בית המשפט ציין, כי במהלך הטיפול והעיסוי, בעת ששכב הנאשם על מיטת הטיפולים על גבו, הוא מתח את ידיו לצדדים. אולם, נוכח ממצאי ההדגמה והשחזור, נוכח הנתונים הפיזיים שנאספו והודגמו בפניי, ולמרות כנות עדות המתלוננת, שנתמכה בעדויות נוספות, נותר ספק של ממש אם מסוגל היה הנאשם, מבחינה פיזית-טכנית, בתנוחה בה נמצא באותם רגעים, לתפוס בישבניה של המתלוננת, שעמדה מאחוריו, ולטפוח עליהם. לפיכך, אין לקבוע באורח דווקני, מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם עשה כן.
|