שופט: מולנר לא היה בזירת האירוע "במקרה"

ביום 26.11.08 נעצרו 18 אנשים בבית ברמת-גן בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע של תכנון לפגוע באדם שזהותו לא נחשפה והחזקת נשק שלא כדין. סמוך לגדר הבית נמצא ג'ריקן חתוך ובו אקדח "ברטה" עם מחסנית וכדורים, עליו מורכב משתיק קול והוא עטוף במגבת וכן גרב שבתוכה כדורים נוספים בתפזורת. בבית הותקנו מצלמות אבטחה אשר צילמו את האירועים של הטמנת האקדח בתוך הג'ריקן והנחת הג'ריקן בצמוד לגדר הבית, כאשר העוררים מופיעים בסרטים. ביום 27.11.08 הגישה המדינה לבית משפט השלום בקשה להמשך מעצרם של כל 18 החשודים למשך 12 ימים. בית משפט השלום הורה על שחרורם של תשעה חשודים בתנאים מגבילים והאריך את מעצרם של תשעת האחרים עד ליום 2.12.08. ביום 2.12.08 התבקשה הארכת מעצרם של אחד-עשר חשודים (תשעה החשודים שנותרו במעצר ושניים נוספים), ביניהם העוררים. לאחר שהתקיים דיון בעניין, הורה בית משפט השלום על מעצרם של תשעה חשודים עד ליום 7.12.08 בשעה 11:00 וכן הורה על שחרורם של שני העוררים למעצר בית מלא בתנאים מגבילים. בית משפט השלום לא שוכנע כי לעוררים תפקיד מרכזי בפשע שתוכנן. המדינה ערערה על כך ובית המשפט המחוזי החזיר את העוררים למעצר, עד ליום 7.12.08 בשעה 11:00. בית המשפט המחוזי אשר צפה בסרט, סבר כי תפקידם של העוררים בקשירת הקשר לביצוע הפשע מרכזי יותר משסבר בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לקבל את הטענה כי העוררים הוזמנו לסעודה "מבלי שהייתה להם כל ידיעה על המתרחש", כפי שטענו סינגוריהם.

בא-כוחו של מולנר טען כי אין למשטרה כל הוכחה כי המצאותו של מרשו בזירת האירוע קושרת אותו לעבירה המיוחסת לו. עוד טען כי המדינה יכלה לברר את טיב הראיות נגדו בששת הימים שבהם שהה במעצר, ומשלא הספיקה לעשות כן, יש לשחררו. בא-כוחו של מולנר גורס כי "כל חטאו" מתמצה בהיותו "במקום הלא נכון בזמן הלא נכון". גם בא-כוחו של דבח העלה טענות דומות, ובכללן, כי דבח אינו נראה לאורך כל הסרט נוגע באקדח או מבצע כל פעולה טכנית הקשורה באקדח. בא-כוחו של דבח תיאר את מצבו הרפואי הקשה של מרשו. עוד טוען כי אין כל חשש כי דבח ישבש ראיות שכן הראיה המרכזית היא הסרט, אשר מצוי כבר בידי המשטרה, ועל-כן מעצרו הוא מלאכותי. המדינה, לעומת זאת, גורסת כי קיים חשש שהעוררים יסכנו את שלום הציבור שכן הם מחזיקים בידם נשק עם משתיק קול, כשהוא מוכן לשימוש. המדינה הוסיפה והדגישה בהקשר זה כי על-פי ההלכה הפסוקה, כאשר עסקינן ביסוד לחשד סביר למעורבות בעבירה אין צורך בראיות לכאורה הדרושות להארכת מעצר עד תום ההליכים. המדינה טענה כי קיימת חזקה במשפט, "חזקת הנוכחות" ולפיה נוכחות בזירת האירוע, כאשר מאופן הנוכחות עולה מעורבות פעילה בו, מקימה חזקה בדבר מעורבות פעילה בביצע העבירה. המדינה גם הגישה חומר חסוי לעיונו של בית המשפט העליון.

השופט דנצינגר קבע כי כדי לעצור אדם, נדרשות ראיות לכאורה לביצוע העבירה כמו גם עילות מעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים: מסוכנות הנאשם, חשש לשיבוש הליכי חקירה או צורכי חקירה שלא ניתן לענות עליהם אלא כאשר החשוד נתון במעצר. השופט דנצינגר ציין כי לא מדובר פה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, שאז נדרשות 'ראיות לכאורה' כבדות משקל יותר, אלא בבקשה ל'מעצר ימים' (קרי מעצר אשר נועד לאפשר למשטרה לבצע חקירותיה עד להגשת כתב האישום ללא הפרעה מצד החשודים). בשלב זה, קבע השופט יורם דנצינגר, ניתן להסתפק גם בראיות לא קבילות, קרי ראיות שהושגו שלא כדין. תפקידן של הראיות בשלב זה, קבע השופט דנצינגר, הוא לקשור את החשוד לעבירה המדוברת באופן סביר המצדיק את מתן האפשרות למשטרה לסיים את החקירה המתנהלת, כאשר יתכן כי ראיות אשר תצדקנה מעצר טרם הגשתו של כתב אישום לא תספקנה לצורך המשך המעצר. השופט דנצינגר מצא כי הסרט מקים 'חשד סביר' למעורבות העוררים בעבירה הנטענת. השופט דנצינגר ביסס קביעתו גם על החומר החסוי שהוגש לו, שכן הוא שוכנע שישנן פעולות חקירה שעל המשטרה לבצע, כאשר העוררים מצויים בתנאי מעצר. השופט דנצינגר קבע כי מתקיים חשש ולפיו אם ישוחררו העוררים ממעצרם, הם ינסו להשפיע על שאר המעורבים בפרשה. באשר למצבו הרפואי של העורר השני, קבע השופט דנצינגר כי יש לטפל בו בכלא.

העוררים ישארו במעצר שנקבע להם. העררים נדחים.

- בפני השופט יורם דנצינגר - בבית המשפט העליון - למערערים: עו"ד י' הלוי, עו"ד מ' כץ - למדינה: עו"ד י' קורצברג