השופט דנצינגר קבע כי כדי לעצור אדם, נדרשות ראיות לכאורה לביצוע העבירה כמו גם עילות מעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים: מסוכנות הנאשם, חשש לשיבוש הליכי חקירה או צורכי חקירה שלא ניתן לענות עליהם אלא כאשר החשוד נתון במעצר.
השופט דנצינגר ציין כי לא מדובר פה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, שאז נדרשות 'ראיות לכאורה' כבדות משקל יותר, אלא בבקשה ל'מעצר ימים' (קרי מעצר אשר נועד לאפשר למשטרה לבצע חקירותיה עד להגשת כתב האישום ללא הפרעה מצד החשודים). בשלב זה, קבע השופט יורם דנצינגר, ניתן להסתפק גם בראיות לא קבילות, קרי ראיות שהושגו שלא כדין. תפקידן של הראיות בשלב זה, קבע השופט דנצינגר, הוא לקשור את החשוד לעבירה המדוברת באופן סביר המצדיק את מתן האפשרות למשטרה לסיים את החקירה המתנהלת, כאשר יתכן כי ראיות אשר תצדקנה מעצר טרם הגשתו של כתב אישום לא תספקנה לצורך המשך המעצר.
השופט דנצינגר מצא כי הסרט מקים 'חשד סביר' למעורבות העוררים בעבירה הנטענת. השופט דנצינגר ביסס קביעתו גם על החומר החסוי שהוגש לו, שכן הוא שוכנע שישנן פעולות חקירה שעל המשטרה לבצע, כאשר העוררים מצויים בתנאי מעצר. השופט דנצינגר קבע כי מתקיים חשש ולפיו אם ישוחררו העוררים ממעצרם, הם ינסו להשפיע על שאר המעורבים בפרשה. באשר למצבו הרפואי של העורר השני, קבע השופט דנצינגר כי יש לטפל בו בכלא.