העותר ונאשם נוסף הורשעו בעבירות מין שבוצעו על-ידם נגד המתלוננת, שהתארחה (יחד עם הנאשם הנוסף) בדירתו של העותר. טענתו העיקרית של העותר בערעורו ובעתירה דנן היא שיש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו בפני בית המשפט המחוזי בשל פגמים שנפלו בה, וכי מן הראוי להחזיר את הדיון במשפטו לבית המשפט המחוזי. לטענת העותר, הודאתו במיוחס לו הייתה מבוססת על טעות, שכן הנחתו הייתה כי המתלוננת דוברת אמת, בעוד שהוא עצמו לא זכר את שאירע והודה במיוחס לו מתוך רצונו לקחת אחריות על המעשים, שנטען על-ידי המתלוננת כי ביצע אותם. עוד טען העותר בערעורו כי הוא אינו דובר עברית, כי כתב האישום המתוקן, שבהתאם לו הורשע, לא תורגם לו לשפתו וכי הוא הודה במיוחס לו בעקבות הסבריה של באת-כוחו דאז כי חומר הראיות פועל נגדו וכי בית המשפט עלול להחמיר עימו אם יכפור בעובדות, במיוחד נוכח הודאתו של הנאשם האחר.
בפסק הדין נשוא העתירה, שניתן מפי השופט אדמונד לוי ובהסכמת השופטים אסתר חיות ויורם דנציגר, נדחו טענות העותר. באשר לטענות העותר כנגד באת-כוחו דאז נקבע כי היה על בא-כוחו הנוכחי של העותר להניח בפני בית המשפט את תגובתה של באת-כוחו דאז, אולם הוא לא עשה כן. טענותיו של העותר בנוגע לאופן בו ניתנה הודאתו נדחו בהסתמך על פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, שבו הצהירה באת-כוחו דאז של העותר כי היא הקריאה לעותר את כתב האישום המתוקן, וכי הוא מודע לתוכנו ולהסדר העונשי. העותר עצמו הצהיר אף הוא, כעולה מהפרוטוקול, הצהרה דומה. עוד ציין השופט לוי בפסק דינו כי את הדיון ליווה מתורגמן לרוסית ועל כן אין ספק כי העותר הבין היטב את משמעות ההליך בו נטל חלק. משכך, דחה בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה את בקשתו של העותר לחזור בו מהודאתו והחליט לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.