התובעת, מאיה ביטון, רכשה מוצרים בסופרמרקט "רמי לוי – שיווק השיקמה" בירושלים, ושילמה תמורתם בשיק על-סך של 221.67 ש"ח. מספר ימים לאחר מכן, נגנב ממנה פנקס השיקים שלה, ומשכך ביטלה את השיקים האחרונים בפנקס. בטעות ביטלה התובעת גם את השיק שניתן לפקודת "רמי לוי או אי. אר. אן".
בתאריך 12.3.2007, שלחה הנתבעת, חברת אי. אר. אן ישראל בע"מ אל התובעת דרישה לפירעון חוב בסכום של 276.67 ש"ח בגין שיק שחזר. בכתב הדרישה פורט כי סכום החוב מורכב מקרן בסך של 221.67 ש"ח ועמלות בסך של 55 ש"ח. כן צורף לכתב הדרישה שובר לתשלום החוב עד לא יאוחר מיום 19.3.2007.
התובעת ציינה כי עד שקיבלה את דרישת התשלום, חלף המועד האחרון לתשלום. משכך רק בתאריך 27.3.2007 ניגשה לבנק ושילמה את השובר.
לטענת התובעת, מספר ימים לאחר ביצוע התשלום הגיע מכתב מב"כ הנתבעת, הנושא תאריך 22.3.2007. בסעיף 2 למכתב פורט כי החוב עומד על-סך של 373.67 ש"ח והוא מורכב מקרן בסך של 221.67 ש"ח ודמי גבייה משפטית וריבית נצברת בסכום של 152 ש"ח. סעיף 6 למכתב קובע כי "במידה וחוב זה שולם עד למועד מכתבנו זה, נא ראה/י המכתב כמבוטל". מאחר והתובעת כבר שילמה את החוב כאמור לעיל, התעלמה מתוכנו.
אולם לאחר מכן, בביקוריה בעשרות בתי עסק בירושלים בעיקר ובארץ בכלל, הופתעה לגלות כי בעלי עסקים אינם מסכימים לקבל ממנה שיקים. לאחר שניסתה לברר את פשר הסירוב, מצאה כי זאת עקב היותה מוגבלת על-ידי הנתבעת.
התובעת פנתה אל הנתבעת טלפונית בתאריך 22.6.2008 ונציגה מסר לה כי הואיל והשובר שולם באיחור של 3 ימים, נשלח אליה מכתב נוסף, וכי החוב לטובת הנתבעת עומד על-סך של 98 ש"ח, אותם עליה לשלם ישירות לחשבון הבנק של הנתבעת. כן ציין נציג הנתבעת כי עד אשר לא תסדיר התובעת את חובה, לא תוסר ההגבלה המופיעה בבתי העסק. לטענת התובעת, לא הסכימה הנתבעת לשלוח לה שובר לתשלום אלא דרשה כי הסכום ישולם בהעברה בנקאית.