השופטת איילה פרוקצ'יה בהנמקות פסק דינה מצביעה על התנגשות בין שתי זכויות חוקתיות שהועלו בעתירה: זכות הקניין והזכות לכבוד של המת ושל החי. לדבריה האיזון בין שתי הזכויות מעלה שאלות חריפות שחריפותן אך גוברת כאשר ההתנגשות בין הזכויות נוצרת על-רקע של קרקעות בישראל, שבה קרקעות אטרקטיביות לבניה אינן מן הנפוצות.
אמנם, היא כותבת, שבמקרה דנן ההתנגשות אינה כה חריפה מהטעם שלא מדובר בבית קברות רשמי או אתר שעד לביצוע החפירות היה ידוע לרשויות שמצויים בו קברים.
בנוסף, לדבריה, עצם העובדה שהעתירה הוגשה בשיהוי מלמדת שהדחף של העותרים למניעת הבניה בשטח לא היה חזק, מה שמלמד, אולי, על פגיעה סובייקטיבית חלשה בזכותם לכבוד, דבר שמפחית את ההתנגשות בין שתי הזכויות.
אור להתנגשות החוקתית "המופחתת" ולעובדה שהמשיבים ניאותו לבנות שלא מעל לקברים חדשים, רצנטיים, סוברת השופטת פרוקצ'יה שבין כה הושג איזון בין שתי הזכויות החוקתיות כשמצד אחד בעלי הקניין בקרקע בונים, ומנגד הטוענים לפגיעה בקברות קרוביהם השיגו את מבוקשם – שלא יבנו מעל קברות יקיריהם.
את התעקשותם של העותרים שלא ייבנה בכל שטח המגרש מכיוון שהוא, לטענתם, בית קברות, דוחה השופטת, שכן הוכח על-ידי המשיבים כי מעולם, עד למועד התחלת העבודה בשטח לא הוגדר המקום כבית קברות, לא על-ידי המדינה ואף לא על-ידי השלטון הקודם – הבריטי.
מאידך, אור לכך שהמשיבים ניאותו שלא לבנות מעל לקברות החדשים, כותבת השופטת, שלמעשה, הושגה מטרת העותרים: שלא יבנו מעל לקברות יקיריהם, ושהתעקשותם שלא ייבנה כלל באתר, שאינו בית קברות, ולאחר שלפנים משורת הדין המשיבים עצמם פעלו על-מנת שלא תהיה בניה מעל הקברים, היא בגדר קיצוניות. כך היא כותבת :
"התנגדותם של העותרים לפתרון המעשי שהוצע על-ידי המשיבים 2 עד 4 ונתקבל על-ידי המדינה ורשות העתיקות אינה עומדת במבחן האיזון החוקתי הסביר הנדרש במקרה זה. היא משקפת גישה קיצונית ובלתי מאוזנת, שאיננה הולמת את המורכבות החוקתית במישור המושגי וסוטה מהצורך ליישב בין השיקולים הנוגדים בדרך של פשרה וויתור הדדי. יתר על כן, במקרה זה הפתרון המעשי של התאמת תוכניות הבנייה לממצאים שנמצאו בשטח, מותיר את הקברים הרצנטיים שנמצאו כל כולם מחוץ לשטחי הבנייה, ובמובן זה תואם פתרון זה לרוח הסעד המבוקש בעתירה, על-פי מהותו".