בעניין סמכות בית הדין הרבני לפרש ולדון בדבר חקיקה שאינו בתחומיו - כדוגמת תקנות סדר הדין האזרחי הנוגעות להגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג - קובעת הנשיאה, השופטת דורית ביניש, כי למרות שבניגוד לבתי המשפט האזרחיים, שלגביהם ישנה הוראת חוק המסמיכה אותם לדון בעניינים שאינם בסמכותם המקורית אך באים כגרורה של התובענה העיקרית, בית הדין הרבני אינו מוסמך בחוק לדון בעניינים ש"אגב גררא", אך מכל מקום הלכה פסוקה היא בבית המשפט העליון, שבתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בעניינים המתעוררים בפניהם בדרך אגב, אף אם אינם בסמכותם המקורית, ומכל שכן כאשר מדובר בעניין שמערער על סמכות הדיון של בית הדין הרבני.
לדעת הנשיאה, התקנות הותקנו בסמכות ומשכך הן חוקיות ותקפות. לדבריה, מכיוון שהן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה מוסמכים לדון בענייני חלוקת הרכוש ובענייני ילדי בני זוג מתגרשים, נוצר "מרוץ הסמכויות"- מצב שעל פיו, בני זוג בהליכי גירושין מנסים להקדים ולתבוע בערכאה בה הם סוברים שיוטב להם, טרם יתבע בן הזוג האחר בערכאה השנייה.
התקנות, הקובעות כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג, כותבת הנשיאה, הן דרך חדשה להגשת תובענה, דרך שבה ניתנת עדיפות לפיתרון טיפולי על פני פתיחת הליך משפטי.
תכלית הקביעה שמועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ייחשב כמועד הגשת תובענה שתוגש על-ידי המבקש במקרה שלא ייושב הסכסוך, היא שיתאפשר לבני הזוג לכונן שלום בית, מבלי שהצד יוזם שלום הבית – שיכל, חלף שיגיש תביעה ליישוב הסכסוך, להגיש תובענה בערכאה הרצויה לו - יאבד את אפשרויות התביעה להן היה זכאי לולא שביכר את דרך השלום והגיש תובענה ראשון.
משכך, אין בתקנות גריעה מסמכויות בית הדין הרבני, על פיהן שונו כללי "מרוץ הסמכויות" וכעת אף אם הוגשה תביעה כרוכה בבית הדין הרבני טרם תוגש תביעה זהה בבית המשפט לענייני משפחה יקנה בית המשפט לענייני משפחה סמכות דיון. הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך היא הגשת תובענה, ועל-פי כללי "מרוץ הסמכויות" –שלא שונו עקב התקנות – אם הוגשה טרם הוגשה תביעה כרוכה יקנה בית המשפט לענייני משפחה את סמכות הדיון. כך בדבריה:
"...נטען כי מחוקק-המשנה חרג מסמכותו כאשר קבע כי כתבי-התביעה המאוחרים ייראו כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך..."
"... בהתאם להנחת-מוצא זו, התקנות ליישוב סכסוך משנות מכללי "מרוץ הסמכויות" בקובען כי יש לייחס לאחור את הגשת כתבי-התביעה למועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. ואולם, מטעמים שהובהרו לעיל, הנחת-מוצא זו שגויה. בהתאם לתקנות הנדונות, הבקשה ליישוב סכסוך משמשת דרך חלופית לפתיחת "הליך" או "תובענה" בין בני-זוג בפני בית המשפט לענייני משפחה..."
לגבי חובת תום הלב ושימוש לרעה בהליכי משפט, כותבת הנשיאה כי מכיוון שחובת תום הלב חלה על כל הדין הישראלי, מובן שאף הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג חייבת להתבצע בתום לב, כלומר- לצורך השכנת שלום בית, ולא לשם יצירת חסם בפני בן הזוג השני בפתחה של הערכאה בה ראוי שיידון עניין בני הזוג.
עם זאת, לדבריה, ראוי לערכאה השיפוטית לשקול מהי הסנקציה שתוטל עקב התנהלותו חסרת תום הלב של אחד הצדדים, כאשר נעילת הדלת בפני התיידנות בערכאות השיפוט- כפי שארע במקרה דנן שבו בית הדין הרבני, בסברו שהגשת הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בחוסר תם לב, נעל את ההתדיינות בפני בית המשפט לענייני משפחה- אמורה להתממש רק במקרי קיצון חריגים.
הנשיאה לא נעתרה לבקשת בית הדין הרבני: להורות שעל-מנת שיוכח שבקשה ליישוב סכסוך ותביעה בבית המשפט לענייני משפחה הבאה בעקבותיה באם לא יושב הסכסוך, תיחשבנה לכנות ותמות לב רק באם, כבבקשה לתביעה כרוכה, יפורטו הסעדים שבהם רוצה הצד המבקש לדון. זאת מהטעם שהגשת הבקשה ליישוב סכסוך נועדה לפתור בדרכי שלום את סכסוך בני הזוג, ואם ייקבע כי על המבקש לפרט את טענותיו, הרי שתהיה בכך משום החרפת הסכסוך.
בשולי דבריה, כותבת הנשיאה, כי הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית הדין הרבני, במקרה בו מתעוררת השאלה, למי מהם סמכות הדיון, מוסמכים לדון בשאלה. אולם מרגע שנודע לאחת הערכאות כי חברתה החלה לדון בנדון לפניה, הרי שמכח ה"
כיבוד ההדדי" עליה להפסיק מלדון בסוגיה.
מן הכלל אל הפרט
לגבי העותרת שנמנעה מלמסור את כתובת הבעל המדויקת ומסרה, ביודעין, כתובת שגויה, לבית המשפט לענייני משפחה והפירה את הסכם הגישור עם בעלה קובעת הנשיאה כי מצבור התנהגויותיה מלמדות שהגשתה את הבקשה ליישוב סכסוך לא נועדה לשם יישור הדורים כנה עם בעלה, אלא היוותה צעד טקטי שנועד למנוע מבעלה להוציא את יומו בתביעה כרוכה בבית הדין הרבני, ומשכך התנהגותה חסרת תום לב, ועל כן תיחשב בקשתה כמי שלא הוגשה ותביעת בעלה הכרוכה כקודמת לתביעתה בבית המשפט לענייני משפחה. אור לכך, בוטל צו הביניים שמנע מבית הדין הרבני לדון בענייני הגירושין הכרוכים, ויימשך הדיון בבית הדין הרבני כסדרו.
לגבי העותרת השנייה קבעה הנשיאה שדין צו המניעה, שניתן כנגד בית הדין הרבני, דינו להפוך לקבוע, שכן התקנות חוקיות, ואין חוסר תום לב בהתנהגותה, גם לא בעצם העובדה שלא ציינה בבקשתה מהם הנושאים שהיא מבקשת מיחידת הסיוע לעסוק בהם.