המערער והמשיבה עבדו יחד במפעל אחד. המשיבה היא אישה כבת 65 שנים, והמערער הוא צעיר בשנות ה-40 שלו.
המשיבה טענה כי המערער התחבר איתה במהלך העבודה במטרה להוציא ממנה כספים. תחילה ביקש ממנה הלוואות בסכומים קטנים ודאג להחזירם בזמן, ואחר כך הציע לה להרוויח 2,000 שקל בחודש תמורת השקעה חד-פעמית של 4,000 שקל, בכך שירכשו שתייה לקייטנה חרדית, בה אחיו מנהל את הקייטרינג. האח, כך לטענת המערער, דרש השקעה של 8,000 שקל, וחלקה בהשקעה היה צריך להיות, כאמור, 4,000 שקל. המשיבה נתנה לו את הסכום שביקש ביום 24.8.08 במזומן.
לאחר שלושה ימים חזר המערער והתקשר אליה והציע לה שותפות נוספת, הפעם בהספקת קפה מיוחד למכונות קפה באזור הצפון, וזאת תמורת השקעה של 5,000 שקל. הוא הבטיח להחזיר לה את סכום ההשקעה תוך ארבעה ימים בתוספת 1,570 שקל, דהיינו - בסך-הכל 6,570 שקל. המשיבה טענה כי נתנה למערער גם את הסכום הזה באמצעות שיק על-סך 5,000 שקל ביום 27.8.08.
לאחר מספר ימים חזר המערער בשלישית, התקשר אליה, אמר לה כי יש לו הזדמנות לקנות את מכונות הקפה, והציע לה להשקיע השקעה נוספת של 2,600 שקל, כאשר הרווח החודשי, כך אמר לה, ממכונה כזו הוא 6,600 שקל. המשיבה, שהכספים הנזילים שלה, ככל הנראה, אזלו, ביקשה הלוואה מאחיה בסכום זה, האח הסכים. המערער נסע לבית האח, קיבל 2,600 שקל במזומן, באותו ערב הוא התקשר אליה ואמר לה כי העסקה בוטלה וכי יחזיר לה את הסכום למחרת היום.
המשיבה טענה בבית משפט השלום, כי המערער לא החזיר לה ולו גם אגורה שחוקה על חשבון הכספים שנתנה לו. למותר לציין כי לא הייתה כל השקעה, ובוודאי לא השקעה נושאת פירות. המערער לקח את הכספים לעצמו והכחיש שקיבל ממנה את הסכומים להם היא טוענת. הוא טען שאת השיק בסכום של 5,000 שקל פדה עבורה. עוד הוסיפה המשיבה, ששמעה כי המערער נהג להוציא כספים בהונאה וברמאות גם מנשים אחרות. בין לבין עזב המערער את מקום העבודה, ניתק עימה קשר ולא שילם לה, כאמור, את חובו.
המשיבה הוסיפה וטענה, כי כל דבריה שאמרה או כתבה, אמת הם. לדבריה, יש להזהיר את הציבור מפני המערער והיא זכאית לפרסם את מעשיו, כפי שאף הטלוויזיה ואמצעי התקשורת נוהגים.
היא הוסיפה בתשובתה לכתב הערעור, כי אין בכוונתה להמשיך ולפרסם דברים על המערער על-ידי הפצת המעשים שעשה לה, אלא שהיא מתכוונת לפנות לאמצעי התקשורת (כמו תוכנית "כלבוטק" או "שומר מסך" בטלוויזיה) על-מנת להזהיר את הציבור מפני המערער.
המערער טען כי המשיבה הפיצה נגדו במקום העבודה דברי שקר, שהוא גנב ונוכל שעשק אותה בכך שגנב ממנה כספים. כתוצאה מפרסום דברים חמורים אלה נגדו והפגיעה בשמו הטוב, נאלץ להתפטר ממקום העבודה. המשיבה לא הסתפקה בהפצת לשון הרע נגדו במקום העבודה, אלא הפיצה כרוזים בבית חולים העמק בעפולה. המשיבה אף איימה, שאם לא יחזיר לה את כספה תוך 14 ימים, היא תפרסם את מעשיו גם בבית שאן, מקום מגוריו הקודם במשך 30 שנים, ואף במקום מגוריו הנוכחי בקריית ים. כמו-כן, פנתה המשיבה לבני משפחתו ואף שלחה לו מסרונים רבים.
עוד טען המערער, כי המשיבה משנה כל פעם את סכום ההלוואה שכביכול לווה ממנה (פעם 14,200, פעם 11,600, בפעם נוספת 15,700). המערער טען כי כל סכום החוב הוא 6,600 שקל. המערער לא הכחיש כי לא החזיר לה סכום זה.
המבקש פנה לבית משפט השלום, כאמור, בבקשה לאסור על המשיבה לפרסם את פרסומיה באשר לטענותיה כי הוא רימה וגנב ממנה כספים, טענות אשר פגעו בשמו הטוב. השופט קמא קבע כי הסעד המבוקש, למרות שלא נכתב כך בתביעה, הוא לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, ולפיכך, אין לדון בשאלה, אם המשיבה דיברה אמת אם לאו. נקבע בפסק הדין כי עיקרון חופש הדיבור בנסיבות מקרה זה גובר. אם אומנם נפגע שמו הטוב של המערער, יש ליתן לו סעדים כספיים, בין היתר לפי
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965. בית המשפט קבע, ככלל, כי אין להצר את חופש הביטוי כאשר קיים לנפגע סעד אחר.
מנגד קבע השופט, כי השימוש במילים "חלאת אדם" שהופיעו בפרסומים שצורפו לבקשה של המערער, אינו ראוי. לפיכך, אסר השופט על שימוש ב"ביטויים מעליבים שאינם מתארים מעשים בפועל".
כן הטיל השופט, בהתאם לסמכותו לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, איסור על המשיבה להטריד את הנתבע או את בני משפחתו מדרגה ראשונה בכל אופן וצורה לרבות משלוח מכתבים פוגעים, מסרונים או שיחות טלפון.