השופטת איילה פרוקצ'יה
- דיני ההסגרה כחלק מן הדין הפלילי והדין החוקתי של מדינת ישראל - השתלבותם ההרמונית של דיני ההסגרה במסגרת עקרונות היסוד החוקתיים המבססים את זכויות היסוד של האדם לחירות, ובכלל זה חירות מפני הסגרה, והקשר ההדוק בין הליכי ההסגרה לבין הדין הפלילי בישראל – הן המהותי והן הדיוני – מקרינים במישרין על המענה הראוי לשאלות שבפנינו. לצד כל אלה, בפרשנות דיני ההסגרה וביישומם, ניתן משקל רב גם למחוייבויותיה של ישראל כלפי מדינות האמנה לסייע ולשתף-פעולה בהבאת עבריינים לדין בשטחן, כחלק מחובותיה כחברה בקהילייה הבינלאומית.
- על מערך דיני ההסגרה, תכליותיהם, ואפיונם הנורמטיבי - תכלית דיני ההסגרה הינה להגן על אדם מפני הסגרה שרירותית שלא על-פי חוק, מחד, ומאידך לעגן את האמנות הבינ"ל להסגרה בחוק המדינתי, כך שמדינות תוכלנה לסייע אחת בידי השניה במאבק בפשיעה. בנוסף, דיני ההסגרה נועדו מלהפוך את מדינת ישראל לעיר מקלט לעבריינים, ולהגן על שמה הטוב בהקשר זה בעולם. הם נועדו גם לאפשר לכל אדם להשפט במסגרת שיטת המשפט הטבעית ביותר לטיב ומקום הפשע שהוא נאשם/חשוד בביצועו. בעידן של פשיעה גלובלית לדיני ההסגרה חשיבות מיוחדת.
- הליך ההסגרה כשלב בתוך ההליך הפלילי הכולל - אם זאת, האלמנט הבינ"ל בהליך ההסגרה אינו גורע מהיות הליך זה שלב בדרך למימושו של ההליך הפלילי. על כן עקרונות היסוד של הדין הפלילי חלים באותה מידה על דיני ההסגרה. אולם הליך ההסגרה הינו הליך דיוני, ולא מהותי, במסגרת ההליך הפלילי בכללותו. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חל על הליכי הסגרה גם הוא. חירותו של אדם הן לבחירת סביבת מגוריו והן לחירות ממעצר וממאסר נפגעת בהליך ההסגרה. כאשר יש התנגשות בין התכליות השונות של ההסגרה, יש להעדיף את התכלית המעוגנת בדין הפנימי הישראלי.
- האם התיקון לאמנה משנת 2007 יכול לחול רטרואקטיבית? - כתב האישום הוגש נגד המערער בארצות-הברית בשנת 1985, ומייחס לו ביצוע עבירות בשנים 1980-1984. בעת ביצוע המעשים, ובזמן הגשת כתב האישום, נחשבו עבירות כתב האישום בגדר "עבירות הסגרה" על-פי חוק ההסגרה הישראלי. עם זאת, הן לא נכללו בגדר "עבירות הסגרה" על-פי אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות-הברית. רק בשנת 2007 נכנס לתוקף התיקון לאמנה, אשר הרחיב את הגדרת "עבירות הסגרה" גם לעבירות נשוא כתב האישום בענייננו. עד לביצוע התיקון באמנה, לא ניתן היה להסגיר את המערער מישראל לארצות-הברית, משלא נתקיים התנאי כי העבירות נשוא ההסגרה מהוות "עבירות הסגרה", על-פי הסכם ההסגרה בין המדינות. החזקה נגד החלה רטרוספקטיביות של דבר חקיקה ניתנת, אפוא, לסתירה, ככל שיש בלשונו של החוק ובתכליתו כדי להצביע על תחולה רטרוספקטיבית של הוראותיו.
- איסור חקיקה למפרע בדיני העונשין - בתחום דיני העונשין, העיקרון כנגד החלה רטרוספקטיבית של מעשה חקיקה משתלב בעיקרון החוקיות, המעוגן בסעיף 1 לחוק העונשין הקובע: "אין עבירה, ואין עונש עליה, אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". כן קובע חוק העונשין כי: (א) חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום פרסומו כדין, או יום תחילתו, לפי המאוחר. (ב) חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין, או לפני תחילתו, לפי המאוחר; אך אין רואים בעידכון שיעורו של קנס החמרה בעונש".
- האם לאור עיקרון החוקיות בדיני העונשין ניתן להחיל את התיקון לאמנה משנת 2007 למפרע? - החלתו של תיקון מאוחר לאמנה על עבירות שבוצעו קודם לעריכתו אינה פוגעת בעיקרון החוקיות בפלילים, מן הטעם שעיקרון זה, בדומה לעיקרון לפיו "אין עונשין למפרע", עוסק בנורמות המהותיות של הדין הפלילי, ומתייחס להיבט האחריות בפלילים, בהבדל מהליכים ליישום ולאכיפה של הדין הפלילי. אילו היו דיני ההסגרה משפיעים על פליליות המעשה על-פי הדין המהותי של המדינה המבקשת או של המדינה המתבקשת, כי אז החלת התיקון על מעשי עבירות שבוצעו בעבר עלול היה לפגוע בעקרונות החוקיות והאיסור על ענישה למפרע. בכל מקרה אי-הפעלתה של אמנת הסגרה מלמפרע עלולה לפגוע בליבת דיני ההסגרה, ואילו הפעלתה של אמנה מלמפרע אין בה כדי לפגוע, כהוא-זה, בציפיות לגיטימיות של המדינות או של היחיד שמבקשים להעמידו לדין. גישה אחרת תגרוס כי החלת תיקון לאמנה על מצבים דיוניים שטרם הסתיימו אינה בבחינת החלה רטרוספקטיבית, כי אם החלה אקטיבית, ולגביה לא פועלת החזקה השוללת את תחולת התיקון לחוק או לאמנה על עבירות שבוצעו קודם זמנו של התיקון.
- האם העבירות אשר מיוחסות לנאשם הינן עבירות הסגרה? - לצורך קיום "עבירת הסגרה" נדרשים שני תנאים מצטברים: כי העבירה תוגדר "עבירת הסגרה" על-פי חוק ההסגרה בישראל; וכי היא תוגדר "עבירת הסגרה" על-פי האמנה הנוגעת בדבר. חוק ההסגרה תוקן בשנת 2001 וקבע בסעיף 2(א) הגדרה רחבה ל"עבירת הסגרה", שהיא – "כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". תיקון זה החליף הגדרה קודמת אשר פירטה סוגי עבירות מסוימים לצורך ההגדרה האמורה. על-פי ההגדרות שבחוק ההסגרה, הן במקורו והן לאחר תיקונו, העבירות המיוחסות למערער מהוות "עבירות הסגרה". אלא שעד לתיקון האמנה בשנת 2007, עבירות האישום נגד המערער לא ענו להגדרת "עבירות הסגרה" על-פי האמנה. רק בשנת 2007, עם עריכת התיקון באמנה, נוצר מיתאם בין הגדרת "עבירת הסגרה" בחוק ההסגרה לבין הגדרת "עבירת הסגרה" על-פי האמנה, ורק משלב זה ואילך התאפשרה פתיחת הליך ההסגרה.
- האם החלת התיקון לאמנה על הנאשם פוגע בעיקרון איסור החקיקה למפרע?התיקון לאמנה משנת 2007 על דרך של סיווג מחדש של "עבירות ההסגרה" נוגע במישרין להליך האכיפה של הנורמה הפלילית על המבוקש, ואינו משליך על האחריות הפלילית עצמה המיוחסת לו. אי לכך, פועלו של התיקון מבחינת תחולתו בזמן אינו נתקל בחזקה הפרשנית השוללת חקיקה עונשית למפרע, והאוסרת פגיעה בעיקרון החוקיות בפלילים. התיקון לאמנה בענייננו חל באופן אקטיבי על הליך הסגרה שהחל למעשה, רק בעקבות התיקון, ואשר המתין לו שנים רבות.
- האם הרשויות בארה"ב מחלו למערער?התשובה המתבקשת לשאלה זו היא בשלילה. כדי שיתקיים סייג ה"מחילה", צריכה המדינה המבקשת לגלות דעתה באופן ברור וחד-משמעי כי ויתרה על האפשרות להעמיד את המבוקש לדין, והיא איננה ממתינה עוד לשעת כושר לעשות כן. אמנם, ה"מחילה" אינה חייבת למצוא את ביטוייה באקט מוצהר, גלוי ומפורש, והיא עשויה להילמד גם מהתנהגותה של המדינה המבקשת, כגון על-ידי ביטול כתב אישום, ביטול צווי מעצר, סגירת תיקים, והימנעות מכל פעולה בנושא החקירה והאישום במשך שנים רבות. עצם הגשת בקשת הסגרה איננה בהכרח אינדיקציה להעדר "מחילה", העשויה, כאמור, להילמד מהתנהגות המדינה המבקשת קודם לפתיחת ההליך; שאם לא כן, לא היה מקום לקביעת סייג ה"מחילה" בחוק ההסגרה, הישים דווקא למקרים בהם הוגשה בקשת הסגרה. עם זאת, לצורך גיבושו של סייג ה"מחילה" לעניין דיני ההסגרה, נדרשת התנהגות ברורה וחד-משמעית של המדינה המבקשת, אשר אינה מוטלת בספק. הנסיבות המתוארות אינן מגיעות כדי "מחילה" לצורך דיני ההסגרה. אמנם, הרשויות בארצות-הברית פעלו לסגירת תיקים נגד המערער, אך הן הותירו בעינם מהלכים מסוימים בהליך הפלילי, ככל הנראה מתוך ציפייה כי לכשתוסר המניעה להסגרה בתיקון מתאים לאמנה, ניתן יהיה לחדש את ההליך. בתנאים אלה, אין חלות לסייג ה"מחילה" בפני ההסגרה, והטענה בעניין זה נדחית.
- התיישנות כסייג להסגרה - המחוקק הישראלי, אשר קבע כי התיישנות מונעת הסגרה, הדגיש את עליונותו של שיקול ההגנה על זכויות הנאשם – במסגרת מוסד ההתיישנות – גם על פני הערכים החשובים שמוסד ההסגרה מבקש להגשימם, קרי: שיתוף-פעולה בינלאומי בהסגרת עבריינים במסגרת המלחמה בפשיעה הכלל-עולמית. בעניין זה, נתן המחוקק הישראלי ביטוי ברור לעדיפות ערכי השיטה הפנימית גם על פני התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל כלפי מדינות האמנה, בהיות ערכים אלה חלק ממושגים בסיסיים של זכויות אדם על-פי המשפט הנוהג בישראל. לפיכך, בבחינת שאלת התיישנותן של עבירות המיוחסות למבוקש ההסגרה, יש לברר האם העבירות התיישנו על-פי תפיסת המשפט הישראלי הפנימי, ולהגשים, בפרשנות חוק ההסגרה, את התכלית המרכזית שבשלה חוקק סייג ההתיישנות להסגרה – תכלית ההגנה על זכותו של מבוקש הסגרה לחירות, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ממועד ביצוע העבירה המיוחסת לו ועד לתחילת הליכי ההסגרה.
- הדין הישראלי הוא שקובע לעניין התיישנות כסייג להסגרה - נושא ההתיישנות כסייג להסגרה הופיע כבר בנוסחו המקורי של חוק ההסגרה, במסגרתו הוצב מבחן "כפול" לשאלת ההתיישנות, אשר לפיו לא ניתן היה להסגיר מבוקש למדינה מבקשת אם "נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל" (סעיף 8(2) לחוק ההסגרה דאז). בשנת 2001 נעשה תיקון בהוראה זו, שהבהיר כי מעתה לא ניתן יהיה להסגיר מבוקש במקרה שהעבירה המיוחסת לו, או העונש שהוטל עליו, התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ובלא תלות בשאלת ההתיישנות במדינה המבקשת. הטעם לשינוי זה הוסבר בדברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, בהם צוין כי: "מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (ה"ח 154, בעמ' 158; ענין אפרת, בפסקה 4).
- תכליות ההתיישנות בדין הישראלי - מניעת עינוי דין לנאשם ושיבוש באורח חייו כתוצאה מן הצורך לנהל את הגנתו, הצורך בשכחה ובמחילה לעבריין בחלוף זמן, הצורך בבירור האמת (עם חלוף הזמן מתעמעם זכרון העדים), והצורך להמריץ את הרשויות לאכיפה מהירה.
- בהנחה שלא חלה התיישנות על העבירה בה נאשם המערער בארצות הברית, אך בישראל כן, האם ניתן להסגיר את הנאשם? - עיקרון הפליליות הכפולה מחייב כי לצורך הסגרת נאשם ממדינה אחת לאחרת, על המעשה לא רק להיות פלילי בשתי המדינות, אלא בר-העמדה לדין בשתי המדינות. ברע שבאחת המדינות מתקיים מחסום של התיישנות, לא ניתן לבצע הסגרה.
- פעולות הקוטעות את מירוץ התיישנות בדין הישראלי - סעיף 9(ג) לחדס"פ מונה עילות שונות הקוטעות את מירוץ ההתיישנות בעבירות על-פי הדין הישראלי, והן – חקירה על-פי חיקוק, הגשת כתב אישום, או קיום הליך מטעם בית משפט. סעיף 9(ד) לחסד"פ קובע כי עילות אלה תתקיימנה גם ביחס להסגרה, ככל שהן מתקיימות ביחס למדינה המבקשת. החוק יוצר זהות לצורך הסגרה בין פעולות קוטעות-התיישנות הנעשות במסגרת ההליך הפלילי בישראל לבין פעולות זהות קוטעות-התיישנות המתבצעות במדינה המבקשת. מבחינה זו, ניתנת עדיפות לאינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי על הנאשם על פני עניינו של נאשם כזה במיצוי מהיר של ההליך בעניינו, מתוך הכרה בצורך לתת בידי רשויות אכיפת החוק כלים אפקטיביים לפעול להעמדה לדין של עבריינים, ומתוך הבנה כי לעיתים נתקלות הרשויות בקשיים בפענוח עבירות, ובאיסוף ראיות הנדרשות לצורך המשפט, ונחוץ זמן – לעיתים אף זמן רב – לצורך מיצויין של פעולות אלה. כך הוא לצורך העמדה לדין בישראל, וכך הוא לצורך הליכי הסגרה, כאשר פעולות החקירה וההעמדה לדין מתבצעות במדינה המבקשת. המצבים הקוטעים את תקופת ההתיישנות על-פי סעיף 9(ג) לחוק ההתיישנות נועדו לתת אפשרות לרשויות אכיפת החוק לעשות את מלאכתן כשהן משוחררות מכבלי מירוץ ההתיישנות במהלך החקירות המשטרתיות, במהלך פעולות התביעה הכללית לצורך הגשת כתב אישום, ובעת ניהול ההליכים המשפטיים לאחר מכן. כדי לאפשר לרשויות לפעול לצורך אכיפת הדין, ניתנה עדיפות למיצוי הדין עם נאשמים על פני הערך של מניעת עינוי דין עימם. כל זאת נכון, כל עוד נערכות פעולות ומתקיימים הליכים כאלה, המצדיקים את התמשכות הזמן. אולם, כאשר הושלמו פעולות החקירה, והוגש כתב אישום, ולאחריהם אין עוד פעולות חקירה נוספות, ולא מתקיימים הליכים משפטיים כלשהם, תקופת ההתיישנות נפתחת מחדש ממועד הגשת כתב האישום.
- הגבול למתיחת ההתיישנות - פרשנות המושג "פעולות חקירה" לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות מחייבת היצמדות לתכלית האמיתית שלשמה ניתנה לרשויות האורכה לפעול בלא אימת התיישנות העבירות. פרשנות זו אינה מתירה מתיחת מושג זה מעבר לקצה הגבול, כדי להשיג אורכה שאינה ראויה על חשבון זכותו היסודית של הנחקר או הנאשם להליך פלילי תקין ומהיר שימצה את שאלת אחריותו הפלילית. על החקירה להיות ממשית, בכדי שיהא בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. פעולות שונות מטעם התביעה לאחר השלמת החקירה, שאינן קשורות לחקירה ולא נועדו לקדמה, לא תיחשבנה פעולות חקירה לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות. ביצוע פעולות שונות על-ידי התביעה בעקבות הגשת כתב אישום, המכוונות לאיתור העבריין או להבאתו לדין אינן מוגדרות כפעולות חקירה. אם פעולות חקירה חדשות נעשות במהלך ההליך השיפוטי, ממילא הן נבלעות בו כאקט הקוטע את מירוץ ההתיישנות, הפותח תקופת התיישנות חדשה רק עם סיום ההליך השיפוטי.ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי. עצירתה של תקופת ההתיישנות עקב אחד האירועים הקוטעים את מהלכה, מאפשרת הארכה, ולעתים הארכה ניכרת, של התקופה בה ניתן לנקוט הליכים פליליים כנגד נאשם. היא פוגעת, מטבע הדברים, בזכותו החוקתית; עליה, אפוא, להיות מידתית, ומיועדת לתכלית ראויה.
- האם התיישנו ההליכים בעניינו של המערער וזאת מכוח הוראות סעיף 9(ג) לחסד"פ? - על העבירות שביצע המערער בשנים 1980 – 1984 חלו שתי תקופות התיישנות. נראה, כי הפעולה היחידה שניתן להגדירה כמעכבת את מירוץ ההתיישנות היא זו הקשורה בהגשת כתב האישום בארצות-הברית בשנת 1985, בעקבות סיום פעולות החקירה על-ידי רשויות החקירה האמריקניות. אמנם, לאחר הגשת כתב האישום, נעשו פעולות שונות על-ידי הרשויות האמריקניות בקשר עם הבאתו לדין פלילי של המערער, אך אלה אינן בבחינת הליכי חקירה או הליכים מטעם בית המשפט, כמובנם בסעיף 9(ג) לחסד"פ, אשר עשויים לעכב את מירוץ ההתיישנות למועד מאוחר ממועד הגשת כתב האישום בשנת 1985, אשר ממנו ואילך החל מניין חדש של התקופה מאז בוצעו העבירות.הפעולות שנעשו מצד רשויות ארצות הברית להבאת הנאשם לדין אינן פעולות קוטעות התיישנות, שכן אינן עונות על המושג "חקירה על-פי חיקוק" או "הליך מטעם בית המשפט". גם ה"הודעה האדומה" שהוציא האינטרפול אינה מהווה הליך על-פי חיקוק. את האירועים אשר קוטעים את מרוץ ההתיישנות יש לפרש בצמצום רב. עולה מהדברים האמורים, כי תקופת ההתיישנות בפלילים שהחלה במועד ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם נותקה בהגשת כתב האישום נגדו, אשר בא בעקבות השלמת פעולות החקירה. ממועד הגשת כתב האישום החל מניין ההתיישנות. לאחר הגשת כתב האישום, לא בוצעו פעולות חקירה נוספות, ולא נוהלו הליכים משפטיים בעניינו של המערער, מן הטעם שהליכי הסגרה נגדו לא התאפשרו בשל הגדרת "עבירות הסגרה" באמנה אותה עת, שלא התפרשה על עבירות האישום נגד המערער. כל הצעדים שננקטו על-ידי רשויות ארצות-הברית והאינטרפול לאחר הגשת כתב האישום – ובהם צווי מעצר שהוצאו, שחלקם בוטלו – לא היוו צעדי "חקירה" קוטעי-התיישנות, אלא פעולות שנועדו להותיר את עניינו של המערער "חי ונושם", מתוך ציפייה שביום מן הימים הסגרתו תתאפשר אם וכאשר תתוקן האמנה.
- האם נתקיימו אירועים קוטעי-התיישנות אחרים, שלא מכוח סעיף 9(ג) כגון מניעות הרשויות לפעול? הדין הפלילי בישראל מכיר בהסדרים סטטוטוריים מפורשים המעכבים את מירוץ ההתיישנות בשל מניעות הרשות מלפעול. לדעת פרופ' פלר הסדר ההתיישנות שבסעיף 9(ג) לחסד"פ אינו הסדר ממצה, ומקום בו הרשות מנועה מלפעול, יקטע מרוץ ההתיישנות. עם זאת, עיקרון ה"מניעות מלפעול" – בין מכוח חוק ובין עקב מצב עובדתי בבחינת "כוח עליון" – לא זכה להחלה נרחבת במשפט הישראלי, ככל שהוא חורג מההסדרים הסטטוטוריים המפורשים בעניינים אלה. הטעם לכך נהיר: החלת עיקרון כללי מעין זה, בלא הסדר מפורש בחוק, משמעו מתן אמצעי בידי רשויות אכיפת החוק להרחיב באופן ניכר את פרישתה של תקופת ההתיישנות בפלילים, תוך פגיעה ישירה בציפייתו הלגיטימית של אדם שלא להיות מובא לדין לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. החלת עיקרון "המניעות מלפעול" לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר במעמד-העל של זכות האדם שלא להיעצר ולהיאסר, ושלא להיות מוסגר, אלא בחוק שפגיעתו עומדת במבחני פיסקת ההגבלה, הינה מוקשית. יש קושי ברור בהחלת תיאוריה כללית של "מניעות מלפעול" כמעכבת תקופת התיישנות, אשר אינה מעוגנת בחוק, לא עוצבו אמות-מידה ברורות להחלתה, והיא כרוכה באי-ודאות ובקושי לצפייתה מראש, ופוגעת, בכל מקרה, בנאשם.
- במקרה הקונקרטי של הנאשם, לא הייתה מניעות לפעול - מהי מהותה של המניעה האמיתית בענייננו אשר גרמה להקפאת ההליכים הפליליים בעניינו של המערער למשך 22 שנים מאז הגשת כתב האישום נגדו? התשובה הישירה והברורה לכך היא – אופן ניסוחה של אמנת ההסגרה בין ארצות-הברית לישראל, אשר בטרם תיקונה, הגדרת "עבירות הסגרה" בה לא כללה את עבירות האישום נגד המערער. לצורך הענין, ניתן להניח כי גם התיקון לחוק העונשין הישראלי בשנת 1988 לא שינה את המצב המשפטי אשר על-פיו לא ניתן היה להסגיר את המערער לארצות-הברית כל עוד לא תוקנה הגדרת "עבירות הסגרה" באמנה. התיקון האמור לא יצר חפיפה מלאה בין עבירות מעשי סדום לעבירות אינוס, וכל עוד עבירות מעשי סדום לא נכללו בגדר "עבירות הסגרה" על-פי האמנה, המניעה להסגרה נותרה בעינה.
- האם המניעה להסגרת המערער על-פי האמנה קודם לתיקונה מהווה עילה מוכרת מכוח הדין הכללי שיש בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות בפלילים ולהתחיל את מניינה מחדש החל מתיקון האמנה בשנת 2007? - התשובה על כך היא בשלילה. ממשלות ארצות-הברית וישראל הן ממשלות ריבוניות, שבידן ובכוחן לגבש ביניהן הסכמי הסגרה, ואף לשנותם ולתקנם ככל שמציאות החיים מצריכה ומכתיבה. שינויים ותיקונים בהסכמי הסגרה נתונים לממשלות הנוגעות בדבר, והן אינן תלויות בכל גורם אחר לצורך כך. בענייננו, גם לא נטען ולא נרמז על דבר קיום מניעה אובייקטיבית כלשהי אשר מנעה את הממשלות מתיקון האמנה קודם לשנת 2007. תיקונה של אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות-הברית לצורך הרחבת הגדרת "עבירות הסגרה", כשם שנעשה בשנת 2007, יכול היה להיעשות בשלב מוקדם בהרבה מכפי שנעשה, ובתחומי תקופת ההתיישנות בפלילים בת 10 השנים הקיימת בישראל. זאת, משהמדינות נוכחו כי עבירות של מעשי סדום – הנחשבות פשעים חמורים – אינן כלולות בהגדרת "עבירות הסגרה" באמנה. קשה לייחס לממשלות ישראל וארצות-הברית "מניעות מלפעול" הקוטעת את תקופת ההתיישנות, כאשר היכולת, הכוח והסמכות להסיר את המניעות על דרך תיקון ראוי של הסכם ההסגרה היו נתונים בידיהן, ובידיהן בלבד. נשער לעצמנו כי מדינות אמנה אלה היו מחליטות לתקנה כעבור 50 שנה ממועד הגשת כתב האישום כנגד המערער, כלום היה פלוני מהין לטעון כי תקופת ההתיישנות נקטעה ל-50 שנה מחמת "מניעות מלפעול", וכי ניתן להסגיר את המבוקש בהיותו איש ישיש, יובל שנים לאחר הגשת כתב האישום נגדו? גם תקופת 22 השנים שחלפה מאז הגשת כתב האישום נגד המערער ועד להגשת בקשת ההסגרה אינה מתיישבת עם קיום "מניעות מלפעול" על-פי "דין האמנה" – שהוא ביסודו דין בעל אופי הסכמי שנוצר על-פי רצון המדינות ונתון לשינוי על-פי רצונן. ועוד, לא נטען כי נתקיימה "מניעות עובדתית" או מניעות מסוג "כוח עליון" העשויות להסביר או לתרץ חלוף זמן של קרוב לחצי יובל שנים שעברו ממועד הגשת כתב האישום ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בענייננו. דיני ההתיישנות בפלילים כמשמעותם במשפט הישראלי, המשתלבים בתפיסה חוקתית של זכויות נאשם להליך פלילי הוגן, אינם מתיישבים עם מתן הכרה לעיכוב מעין זה כעילה מוכרת לקטיעת תקופת ההתיישנות.
- האם המלטותו של הנאשם מארצות הברית לישראל יוצרת מניעות לפעול? - מפסק הדין קמא משתמע עוד, כי "מניעות מלפעול" עשויה להתקיים גם מעצם הימלטותו של מבוקש ההסגרה מהמדינה המבקשת אל המדינה המתבקשת, והצורך להחיל לגביו הליכי הסגרה. אינני מקבלת טעם זה כ"מניעות מלפעול" שיש בה כדי לקטוע את מירוץ ההתיישנות. דיני ההסגרה והליכי הסגרה נשענים, מעצם טיבם, על הנחת המוצא כי המבוקש אינו מעמיד עצמו לרשות המדינה המבקשת, ואף נמלט מגבולותיה ועובר למדינה המתבקשת, שאחרת- לא היו נדרשים הליכי הסגרה כלל. הליכי ההסגרה בנויים מעצם טיבם על ההנחה כי המבוקש ביצע עבירות בשטחה של המדינה המבקשת ונמלט למדינה המתבקשת. על-רקע הנחה זו, קובע דין ההסגרה כי לא יוסגר אדם מישראל אם העבירות המיוחסות לו התיישנו על-פי דיני מדינת ישראל. סייג זה להסגרה בנוי על ההנחה כי המבוקש השוהה בישראל אינו זמין להליכי משפט במדינה המבקשת. אילו מציאות זו, כשלעצמה, הייתה מספקת כדי להוות "מניעות מלפעול" הקוטעת את מירוץ ההתיישנות, היה סייג ההתיישנות המונע הסגרה מתרוקן לחלוטין מתוכנו. עובדת הימלטותו של המבוקש מגבולות המדינה המבקשת, שם ביצע את מעשי העבירה, אינה בבחינת "מניעות מלפעול" שיש בה כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות בפלילים על-פי דיני ישראל.
- האם מירוץ ההתיישנות נקטע מכוח סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי? - בשנת 1995 הוספה לחוק סדר הדין הפלילי הוראה בדבר "התליית הליכים", לפיה, בכל עת לאחר הגשת כתב אישום ולפני מתן גזר דין, רשאי בית המשפט להתלות הליכים פליליים אם נוכח כי לא ניתן להביא נאשם להמשך משפטו. כן נקבע באותה הוראה, כי לא תהיה מניעה מחידוש המשפט גם אם חלפה תקופת ההתיישנות בפלילים, כל עוד סיבת התליית ההליכים נבעה מהתחמקותו של הנאשם מן הדין. הוראת סעיף 94א לחסד"פ נועדה לתת מענה במשפט הפנימי למצב שבו הוגש כתב אישום כנגד נאשם בישראל ולא ניתן להביאו להמשך משפטו מסיבות שונות, בין היתר בשל התחמקותו מן הדין. אי לכך, נדרש להתלות את ההליכים המשפטיים. הוראת סעיף 94 לחסד"פ אינה רלוונטית לעניין הסגרה. לא ניתן לעקוף את דיני ההתיישנות שבסעיף 9 לחסד"פ על דרך יצירת פיקציה לפיה התחמקות מן הדין במדינה המבקשת כמוה כהתחמקות מן הדין בישראל.עובדת הימלטותו של המבוקש מן המדינה המבקשת אינה אמורה להשפיע על דין ההתיישנות הפנימי של המדינה המתבקשת. בכל מקרה, הוראת סעיף 94א חוקקה בשנת 1995 לאחר שתקופת ההתיישנות הראשונה בעניינו של המערער חלפה-עברה. משכך, לא היה בחקיקתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות כדי לעורר לחיים עבירות שהתיישנו לאחר כניסתה לתוקף.
- סיכום דברים בשאלת ההתיישנות - על יסוד הדברים שהובאו לעיל, מתבקשת המסקנה כי על הסגרתו של המערער לארצות-הברית חל סייג ההתיישנות על-פי דיני מדינת ישראל. נתקיימו בעניינו של המערער שתי תקופות התיישנות מצטברות, לרבות שנתיים נוספות מאז מועד הגשת כתב האישום נגדו בשנת 1985, אשר ממנו ואילך ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2007 יש למנות את תקופות ההתיישנות בפלילים. לגישתי, לא נתקיימו בעניינו של המערער נסיבות כלשהן הקוטעות את מירוץ ההתיישנות, בין על-פי חלופות סטטוטוריות שונות על-פי סעיף 9 לחסד"פ וסעיף 94א לחסד"פ, ובין על-פי עיקרון כללי שעניינו "מניעות מלפעול", כנטען.
- סייג להסגרה מן הטעם של פגיעה בתקנת הציבור - גם אלמלא נתקיים סייג ההתיישנות, המונע את הסגרת המערער, ניתן היה לשלול את הסגרתו לארצות-הברית מטעמים הקשורים ב"תקנת הציבור" בישראל. זאת, בשים לב לכך שחלפו 23 שנים מאז בוצעו מעשי העבירה המיוחסים למערער, ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בעניינו בשנת 2007, וכאשר הוא היה כל העת בהישג ידן של רשויות האכיפה הישראליות, תוך שמקום הימצאו בישראל לא הוסתר, ונוכח האפשרות שעמדה לממשלות ארצות-הברית וישראל לתקן את האמנה, ולהביא להסגרתו שנים רבות בטרם נעשה הדבר בפועל.
- הזכות להליך הוגן בפליליים - פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן עשויה לעלות כדי פגיעה מהותית בזכות החוקתית לחירות ולכבוד האדם, וכן עלולה היא לפגום בהערכתו העצמית של הנאשם, וליצור אצלו תחושה של ביזוי וחוסר אונים כאילו היה כלי משחק בידיהם של אחרים. זכותו של נאשם בפלילים להליך הוגן מכילה בקרבה גם את הציפייה לכך שלא יתקיים לגביו עינוי דין. משמעות הדבר היא, בין היתר, כי הוא לא יהיה נתון לחרב המתהפכת של פתיחת הליך פלילי נגדו לאורך שנים ארוכות, וכי משהוחל הליך פלילי בעניינו, הוא ימוצה תוך פרק זמן סביר. עם זאת, עקב חשיבות ההסגרה לתפיסתם של עבריינים בעידן של פשיעה גלובלית, סייג תקנת הציבור ומניעת ההליך ההוגן יחול אך ורק במקרים נדירים.
- מהי הגנה מן הצדק? דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" עוגנה זה מכבר כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט על-פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. מכוח הוראה זו, רשאי נאשם לטעון כי הגשת כתב אישום או ניהולו של הליך פלילי נגדו עומדים "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בעבר, הוגבלה תחולתה של דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" אך למצבים של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ולמצבים שבהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1994)). אולם, אמות-מידה מצמצמות אלה הוחלפו במהלך השנים במבחנים מרחיבים יותר, תוך שנקבע כי ההגנה עשויה לחול בכל מקרה שבו "קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט".
- האם זכאי הנאשם במקרה הנידון להגנה מן הצדק? - כנגד החשיבות הציבורית והחברתית והבינלאומית שבהסגרת נאשמים, בייחוד נאשמים בעבירות מין חמורות כנגד קטינים, יש חשיבות לזכות הנאשם להליך הוגן: הרשויות בשתי המדינות התמהמהו שנים רבות בהסרת המניעה להסגרה, שהייתה נעוצה בנוסחה של האמנה, אף שהיה בידיהן להסירה שנים רבות לפני שבוצע בפועל התיקון לאמנה. חלפו כ-23 שנים מאז בוצעו המעשים המיוחסים למערער ועד לתיקון האמנה ולפתיחת הליך ההסגרה. הסגרתו של אדם מישראל למדינה מבקשת כ-23 שנים לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו בשטח המדינה המבקשת, בעת שהוא מצוי כל העת במדינה המתבקשת, וניתן להשגה ללא קושי על-ידי הרשויות, וכאשר המניעה להסגרה יכולה לבוא על תיקונה במועד סביר, כל אלה מהווים פגיעה מהותית קשה בזכויות המבוקש להליך פלילי תקין וראוי. באיזון הכולל של השיקולים והערכים המתנגשים, גובר גורם הפגיעה בתקינות ובהוגנות ההליך הפלילי כלפי המבוקש גם על פני האינטרס הציבורי החשוב של שיתוף-הפעולה הבינלאומי בהסגרת עבריינים, שישראל שותפה לו מכוח אמנת ההסגרה שהיא צד לה. על-פי מושגיה וערכיה של שיטת המשפט בישראל, המתנה של 23 שנים להליך הסגרה מאז ביצוע העבירות הנטענות בארצות-הברית, בנסיבות בהן המבוקש לא חמק מהליכי ההסגרה בישראל, לוקה בשיהוי כזה שאין להסכין עמו, גם לנוכח האינטרס הציבורי המורכב, הטמון בהגשמת הליך ההסגרה. הסגרת המערער לאחר שנים כה רבות של המתנה איננה רק פגיעה מהותית בזכותו להליך פלילי הוגן. היא מהווה חריגה קיצונית מעקרונות וערכים יסודיים המצויים בבסיס שיטת המשפט בישראל, וההליך הפלילי בכללה. באיזון הכולל, טעמים שב"תקנת הציבור" וב"הגנה מן הצדק" מצדיקים להימנע מהסגרתו של המערער לארצות-הברית.
- סוף דבר - מחוייבותה של המדינה לערכיה החוקתיים והדמוקרטיים נבחנת לא אחת במקרים קשים, שבהם ההגנה על זכויות אדם כרוכה בפגיעה קשה באינטרסים ציבוריים, לאומיים וחברתיים חשובים אחרים, לרבות בזכויות הראויות להגנה של פרטים אחרים. כחברה נאורה, שיטת המשפט בישראל מבטיחה את השמירה על כבוד האדם ועל זכויותיו, גם כאשר מדובר במי שמואשם ואף הורשע בחמורות שבעבירות, שהרי, זכויות אדם נתונות גם לו.
השופט אלייקים רובינשטיין
מסכים עם פסק דינה של השופטת איילה פרוקצ'יה אולם סבור שבנסיבות שבהן היה קושי לתקן את האמנה, היה צריך, חרף הקשיים, להעמיד את הנאשם לדין בישראל, ומשלא נעשה כן, לא ניתן לאמר שהייתה מניעות למצות את הדין עם הנאשם מטעם הרשויות, ועל כן – מירוץ ההתיישנות לא נקטע. הוא מסיים את דבריו במילים: "כל בר דעת מבין כי המערער לא עלה ארצה מטעמים ציוניים או יהודיים, אלא מאימת הדין. בכך שהרשויות לא העמידוהו לדין בישראל משנכזבה תוחלת ההסגרה, "שיחקו" הם בלי משים לידיו. באי הסגרתו כתוצאה מהכרעתנו, אין משום תעודת זיכוי או תעודת יושר; רחוק מכך. הדבר נובע מניתוח משפטי של המאטריה הרלוונטית שסופה הכרעה לא נוחה, אך ככל הנראה נכונה מבחינה משפטית". השופט אליקים רובינשטיין חולק על השופטת איילה פרוקצ'יה בנוגע לטעמים לאי-הסגרה שמקורם בהגנה מן הצדק ובתקנת הציבור. השופטת מריים נאור מצטרפת לסייגים אלו שהעלה השופט אליקים רובינשטיין.
|