"דומה, כי לא אטעה אם אקבע, כי במקרה זה, לקתה משטרת ישראל בליקוי מאורות, והחליטה מראש, כי התובע הינו הפושע המבוקש. מרגע זה ואילך, פעלה ללא לאות, כמכונה משומנת היטב, על-מנת לחלץ מפיו הודאה, בין היתר בהציגה בפניו דוח דנ"א כוזב, הכאתו והשפלתו". כך קבעה (יום א', 2.05.10), שופטת בית ה
משפט המחוזי בתל אביב, דליה גרנות, בתביעה אשר הוגשה בידי רגב שוובר כנגד מדינת ישראל, בגין התרשלות בחקירת אונס קטינה.
מדובר במקרה מזעזע שבו המשטרה עצרה חשוד באונס הקטינה, על סמך סברתו השגויה של אביה כי הקטינה זיהתה אותו - ומרגע שעצרה אותו, סימנה אותו כאנס, בדתה ראיות ועוותה את דבריו כפי שנמסרו למדובב - הכל בכדי להשיג את המטרה הנכספת בעיניה- הרשעה, וזאת במקום לחתור לגילוי האמת, שכן זהו תפקידה האמיתי של המשטרה, ולא 'סימון מראש' של חשודים, תוך שהחתירתה להרשעתם בכל האמצעים כשרה, לרבות רמיסת כבודו של החשוד, הכאתו, השפלתו, ובידוי ראיות ביחס אליו.
ראשיתה של הפרשה באונס קטינה מזעזע שהתרחש באפריל שנת 1999. האנס תפסה מאחור, חסם את פיה, ביצע בה מעשה מגונה ואנס אותה תוך שהוא מורה לה לעצום את עיניה בזמן המעשים. הקטינה נחקרה בידי חוקרת ילדים, מסרה תיאור של האנס ואף עזרה בציור הקלסתרון. באחד הימים - כשאביה ערך קניות במרכול - הוא ראה אדם אשר דומה לאנס כפי שזה תואר בקלסתרון, וביקש מביתו להגיע ולזהות את האנס. הבת העידה לגבי אותו 'זיהוי ספונטני' כי "מאז המקרה אינה יכולה להסתכל על אנשים" וכי היא פרצה בבכי היסטרי וביקשה מאביה שיקח אותה הביתה, לא משום שזיהתה את האנס, אלא משום שעצם הצורך לזהות את האנס הפחיד אותה. מכאן החלה מסכת אירועים קפקאית. השופטת מציינת כי האב נהג כשורה, שכן נכון לאותו רגע קישר את בכיה ההיסטרי של בתו עם זיהוי האנס, וכי גם המשטרה נהגה כראוי כאשר עצרה את התובע, "אך מכאן עד להתנהלותה המקוממת בחקירה המרחק גדול".
משנעצר התובע, קיבעה המשטרה את עמדתה כי הוא האנס ולא אחר, והחלה במסכת של בידוי ראיות ועיוות דבריו, כפי שאלו נקלטו בידי המדובב, הכל במטרה להרשיעו. בין היתר מצאה המשטרה בביתו של התובע כובעים כתומים וירוקים, וחרף העובדה כי הנאנסת העידה כי האנס חבש כובע צהוב, המשטרה הציגה את הכובעים ככובעים אשר זהים לתיאור הנאנסת, ובחקירתו הנגדית במהלך התביעה הנזיקית הפטיר השוטר כי "צהוב וירוק זה אותו הדבר, זה דומה".
המשטרה בדתה ראיות כנגד התובע
המשטרה פנתה לילדות בשכונתו של התובע, וניסתה לעוות את דבריהן ולהציגו כפדופיל סדרתי - כך לדוגמה, המשטרה טפלה על התובע אשמה, שלא הייתה ולא נבראה, כאילו הוא פגע מינית באחותו של חניך הפר"ח שלו, וכן טפלה על התובע אשמה של הטרדה מינית של ילדה נוספת עליה שמר.
אותה ילדה אמרה לאמה כי "ראתה באלבום תמונות תמונה של התובע כתינוק וכי שם ראו לו את הבולבול". הערה תמימה זו של ילדה, אשר התייחסה לתמונה של התובע מהיותו תינוק, הפכה מיד לראיה מפלילה והשוטרים דיווחו כי "התובע חשף את איבר מינו בפני ילדה עליה שמר כשמרטף". כשהתובע אמר למדובב כי לא יוכל להודות בדבר שלא עשה, ומדוע המשטרה הורסת את חייו, המשטרה עיוותה זאת והציגה זאת כאילו הוא מודה באונס אשר מעולם לא ביצע. המשטרה הציגה בפני התובע דוח מזויף של בדיקת דנ"א המפלילה אותו, הכל בכדי להטיל עליו אימה ולהביאו לכדי יאוש - רק במזל, מצינת השופטת גרנות, עמדו לתובע כוחותיו לעמוד בנסיונות ההפללה של המשטרה, ומי יודע, היא קובעת, כמה אנשים מודים בנסיבות שכאלו בפשעים שלא ביצעו.
המשטרה התעצלה בחיפוש ראיות שהיו יכולות לזכות את התובע
לעומת החריצות הרבה בה נהגה המשטרה בבידוי ראיות, היא נהגה עצלות גמורה בכל מה שקשור לאיתור ראיות אשר עשויות היו לתמוך בחפותו, ובהקשר לכך קבעה השופטת כי תפקידה של המשטרה הוא לחתור לחקר האמת, ולא לסמן נאשם ולהרשיעו בכל מחיר.
כך לדוגמה, המשטרה לא טרחה לאתר את יומנו של הנאשם, ולא את פלט שיחות הטלפון והפלאפון שלו, וגם לא טרחה לאכן את הפלאפון שלו כדי לבדוק היכן היה בזמן האונס שהתרחש. לו הייתה עושה כן הייתה מגלה כי בזמן זה הסדיר התובע חוב של אביו לפלאפון וחוב נוסף בנוגע לשכ"ד.
השופטת גרנות מציינת כי המשטרה לא טרחה להציג בפני התובע את יומנו, מה שהיה עוזר לו להזכר מה עשה והיכן היה ביום האונס, וכי לא הייתה מביאה בפניו את יומנו היה התובע נזכר כי בזמן זה ביצע את הסידורים האמורים.
השוטרים רמסו את כבודו של התובע
ביקורת חריפה במיוחד מותחת השופטת על האופן המשפיל שבו נהגה המשטרה בתובע. כך לדוגמה, היות שלא נמצא זרע על בגדי הנאנסת, ביקשו השוטרים לבדוק אם התובע מסוגל לשפוך זרע, ואילצו אותו לאונן בפניהם. השופטת אינה חוסכת שבט לשונה מהמשטרה אשר רמסה את צלם האדם של התובע כך:
- "אודה ולא אבוש, כי התנהלות זו גורמת לשבר גדול באמון שיש לייחס לשוטרי משטרת ישראל. במקרה זה, התייחסו השוטרים אל התובע כאל חיית מחמד, ומשכך סברו כי נתונה בידיהם הרשות לאלצו לאונן אל מול עיניהם. אינני סבורה כי יכולה אני לשער את גודל העלבון, הבושה והמצוקה הקשה שהיו מנת חלקו של התובע שאולץ לאונן אל מול עיני השוטרים. מדובר בהתנהלות בלתי נסבלת, אשר יש לדרוש את מיצוי הדין עם העומדים מאחוריה. ודוק: הנני סבורה, כי נוכח נתוני התיק, נכון היה לבדוק, אם התובע מסוגל לשפוך זרע אם לאו. אלא מאי? מדובר בבדיקה שהייתה צריכה להתבצע ללא נוכחות שוטרים, בנוכחות רופא, ובחדרי חדרים, תוך שמירת צינעת הנבדק. אילוצו של התובע לאונן אל מול עיני השוטרים מהווה פגיעה קשה, חמורה ואנושה, והנני מגנה התנהלות זו בכל פה".
שוטרי משטרת ישראל פעלו באופן בלתי חוקי
את פסק דינה היא מסכמת באלו המילים:
- "הנני קובעת באופן חד-משמעי, כי מעצריו החוזרים של התובע, התבססו על מידע שגוי ושקרי אשר הוצג בפני בתי המשפט השונים, מידע אשר הוצג באופן שניתן היה להסיק שקיימות ראיות להרשעתו של התובע במיוחס לו, ואשר חיזקו לכאורה את העמדה, לפיה הוא מעורב במעשה המיוחס לו.
הנני קובעת, כי במקרה זה פעלו שוטרי משטרת ישראל במקרה הטוב באופן בלתי סביר, ותוך התעלמות מוחלטת מראיות שעמדו בפניהם, ובמקרה הרע - הם פעלו באופן בלתי חוקי, בהציגם את הראיות בצורה שקרית, תוך הוספת וגריעת אמירות ומילים ששינו את תוכן הנאמר, והחשידו את התובע במיוחס לו.
הנני קובעת כי התנהלות זו של שוטרי משטרת ישראל, לרבות השפלתו הנוראית והכאתו של התובע, נעשו בכוונה תחילה, בשל רצונם לחלץ מפי התובע הודאה בכל דרך אפשרית, ואף בניגוד לדין, תוך פגיעה קשה בכבודו כאדם, ובבריאותו.
הנני קובעת, כי שוטרי משטרת ישראל הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם כלפי התובע. הם יכולים היו (ברמה הטכנית) וצריכים היו (ברמה הנורמטיבית) לצפות את התרחשות הנזק, שגרמו בהתנהגותם המכוונת, במהלכה יצרו מסך ראיות שקרי, שהביא למעצרו הממושך של התובע, ולפגיעה בבריאותו".
גרנות מדגישה כי לא עצם המעצר עולה כדי התרשלות, אלא האופן שבו נהגה המשטרה מרגע המעצר כאשר סימנה את התובע כחשוד בפשע שלא ביצע, ועיוותה את כל העובדות, בדתה ראיות, ורמסה את כבודו של התובע, הכל כדי להשיג את מבוקשה. היא הורתה לפצות את התובע בסך של 1,790,256 שקלים, מתוכם כ-1,100,000 שקלים בגין הנזק הלא ממוני, ההשפלה והבושה, ובכל השאר בגין הוצאות ונזקים נפשיים שנגרמו לו עקב מעצר השווא הזדוני.