לא אקטואלי

היה זה מישל פוקו שאמר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. דברים אלה נכונים היום כמו אז. אלא שכיום, עשרות שנים בלבד לאחר שמשפט זה נהגה, כבר לא ברור מיהם המנצחים ולא ברורה מהי הזירה. ובינתיים, בזירה אחרת, נקבעים המנצחים של העתיד. כוונתי היא ל'ויקיפדיה', האנציקלופדיה המקוונת שמנוהלת בידי הגולשים ברשת האינטרנט, ומשמשת פלטפורמה לעיצוב תודעתם של הדורות הבאים. על-מנת להשפיע גם בזירה זו, תנועת 'ישראל שלי' פותחת ביום שלישי הקרוב, במיזם להכשרת עורכי 'ויקיפדיה' ברוח ציונית. ציבור הקוראים מוזמן להפוך לציבור הכותבים.

כינוס י"ז בתמוז האחרון שערכה תנועת 'במעגלי צדק', הוקדש למחויבותה של החברה לאפשר לצעירים עם מוגבלות להשתלב בתרומה קהילתית. מאז שנוסדה, בחרו מייסדי התנועה הצעירה להקדיש חלק ניכר מפעילותיהם למען שילובם של בעלי המוגבלות בחברה. בזכות הצלחתה של התנועה להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, החליטה הממשלה יחד עם ג'וינט ישראל להקים מועצה לאומית לקידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות, בהשקעה של ארבעה מיליון ש"ח. אינדיקציה נוספת להצלחה היא התגייסותה של האקדמיה לנושא: אוניברסיטת תל אביב, בשיתוף מכון ון-ליר, יקיימו בסוף דצמבר כנס בינלאומי מיוחד בנושא לימודי מוגבלות. המגבלה הראשונה שניצבת לפני מי שרוצים להציג את מחקרם בכינוס היא שהם צריכים להגיש את הצעתם כבר בשבועיים הקרובים.

הלוגיקה של הישראלי הממוצע פועלת על-פי ההיגיון הפשוט שבכל כלל יש יוצא מן הכלל. אחרת קשה להסביר כיצד ההגמוניה המחשבתית בארץ היא שאסור לשחרר מאות מחבלים תמורת חטוף ישראלי, אבל צריך לשחרר את גלעד בכל מחיר. או לחילופין, אסור להשאיר בארץ את העובדים הזרים ואת ילדיהם, אבל אי-אפשר לגרש את טטיאנה וטאו. היגיון פשוט עם מחיר כבד.

חלומו של כל פובליציסט הוא להיות הראשון שמעלה רעיון מסוים. במקרה שהרעיון גם תופס, אפשר להתהדר בתארי החלוציות והמקוריות השונים. אם הוא גם מיושם, מעמדך יכול להגיע עד לרמת מעצב דעת קהל. בסוף השבוע האחרון היה לי רעיון מהסוג הזה: לצרף את הרב חבר הכנסת חיים אמסלם, שעתידו בשס מאחוריו, לאיחוד החדש של המחנה הציוני-דתי. גם ספרדי, גם תלמיד חכם, גם פרקטי וגם אהוד בציבור. אלא שביום שני האחרון הפך הרעיון שלי ללא מקורי, עת שמעון כהן, עורך חדשות במחלקת האינטרנט של ערוץ 7, הקדים אותי במאמר דעה משלו. יכולתי לגנוז את האייטם בנושא, אך מפאת חשיבות העניין, גודל השעה, ושאר מילים מפוצצות, לא נותר לי אלא להצטרף להצעה המבורכת, על-אף שהיא כבר לא שלי.

"אומרים שאבא שלי היה פוליטיקאי טוב ואני הבנתי שטוב להיות בפוליטיקה. אבא היה אומר שמה שיש בראש זה החשוב, אצלי זו הייתה הכיפה. בעזרת ייחוס מכובד והדעות הנכונות מצאתי את הנוסחה לעשות מהפוליטיקה קריירה. הלכתי לחפש אתונות ב'שלום עכשיו' ומצאתי מלוכה כיועץ לשמעון פרס. אף אחד לא יודע מה המקצוע שלי, אבל בשבילי המפלגה הייתה העבודה. וכך המפלגה הייתה לי לבית בדרך לכנסת, כך שיכולתי בשקט לוותר על בית הכנסת. החברים סידרו לי ג'וב בסוכנות היהודית, ואם לא הפנסיה הנאה, הייתי מוותר על השורה ברזומה. להשלמת הכנסה ביקשתי כמה הטבות נוספות בנוסף לרכב וללשכה, אבל קיבלתי נאדה. באותה שנייה הבנתי: אם המדינה אינה משרתת את אזרחיה, היא אינה ראויה להתקיים. כך בן לילה נהייתי לאזרח צרפתי ולא בגלל רצוני לחזק את הקשר עם יהדות התפוצות. פשוט הגעתי למסקנה שאם כבר להיות אנטי-ציוני, אז לעשות את זה בסטייל ולהיות צרפתי. ורק חבריי הקרובים לא מבינים מה קורה, ושואלים: מה הסתובב לו, לבורג?"

כאשר כיניתי את רעיונותיו של אובמה 'משיחיים'. בשיח הציבורי המקובל בישראל, המילה 'משיחיים' מוצמדת על-ידי השמאל הישראלי נטול הערכים (בניגוד לשמאל בעל הערכים) ככינוי גנאי נגד הימין האידיאולוגי. מה הקשר בין משיחיותו של אובמה למשיחיותם של המתנחלים? לא ברור, בעיקר לאור ההבדל המהותי בין המשיחיות ביהדות למשיחיות בנצרות. מה שברור הוא, שאפשר להאשים את המתנחלים בהרבה מאוד דברים, אבל לא במשיחיות. אחרי הכול, המשיחיים האמיתיים על-פי היהדות הם אלה שבוחרים בגישת 'שב ואל תעשה' ומצפים שהמשיח יביא לנו את הגאולה מהשמים. המתנחלים אם כך, הם לא משיחיים. הם מגשימים.

בשבועות האחרונים עלה לכותרות פינויו של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-ערקיב, שלווה בכמה תקריות אלימות. באופן לא מפתיע, כל צד מטיל על הצד השני את האחריות לאלימות: אלה מאשימים את השוטרים והפקחים ואלה מאשימים את הבדווים ואת פעילי השמאל הקיצוני. אני מבקש להציע אשם נוסף, גם אם לא בלעדי: בית המשפט העליון. במשך כמה שנים, עד שנת 2005, פעלו רשויות האכיפה בדרך מקורית ויעילה: ריסוס מהאוויר של קוטלי צמחים באזורים הנמצאים בבעלות המדינה. לפי תגובת המדינה לעתירה שהוגשה בנושא, הריסוס התבצע כדי למנוע פלישה והשתלטות על אדמות מדינה ושטחי אש, לאחר שאמצעים כגון שילוט ותביעות משפטיות לא הביאו לכל תוצאה ופעילות על הקרקע הובילה להתנגשויות אלימות. בג"צ העדיף לשלול את הפתרון שמריח לא טוב, אף שיכול היה למנוע את החזרה למעגל האלימות.

רק לאחרונה חשפתי את הקמפיין המתוכנן של הקרן לישראל חדשה נגד סתימת הפיות, וכבר הספיקו החברים הצעירים והנמרצים בתנועת 'אם תרצו' להשיק אתר מתחרה שבו מפורטים כל מעללי הקרן בתמיכתה בפעילויות ובארגונים אנטי-ישראלים. מבחינת הקרן לא היה עדיף פשוט לשלם דמי שתיקה ל'אם תרצו'?