לא אקטואלי

ערב ראש השנה תשע"א יכול היה להיות זמן מצוין לסיכום העשור שחלף, אילו כלי התקשורת השונים לא היו מתבלבלים ומציינים את סיום העשור בסוף השנה שעברה. מכיוון שפטור בלא כלום אי-אפשר, אסתפק בציונו של אחד האירועים המשמעותיים בעשור האחרון: אסון התאומים, שבשבת הקרובה יצוינו תשע שנים להתרחשותו. ארבע שנים מאוחר יותר, פרסמו נתן שרנסקי ורון דרמר את ספרם 'יתרון הדמוקרטיה' שמצביע על הקשר בין טרור לחברות לא-דמוקרטיות, ומסביר מדוע הדרך היעילה ביותר להתמודד עם טרור היא לקדם את רמת החֵרות באותן חברות. לא בטוח שהנשיא בוש, שאימץ את הרעיונות בספר כמדיניות החוץ של ארצות הברית, ידע איך ליישמם בצורה חכמה, אך זו לא הייתה אשמתו. אחרי הכול, עשור של שיח שכל כולו תקינות פוליטית מנע את קיומו של דיון ציבורי אמיץ ונוקב בנושא, והביא לכך ששמונה שנים לאחר האסון, שליט העולם המערבי קד לפני מלך המדינה שממנה הגיעו הטרוריסטים. כך הפכה ההחמצה הגדולה של העשור החולף להיות האתגר המרכזי של העשור שבפתח.

לחג ארוך במיוחד: עדיף לשטוף כלים, מאשר לשבור אותם. נכון לכל ימות השנה ולכל סוגי הכלים.

עם שובו ממפגש הפסגה בוושינגטון, הציג נתניהו בישיבת הממשלה את משימתו: "כדי להגיע לפתרונות מעשיים נצטרך לחשוב על פתרונות חדשים לבעיות ישנות". האופטימיים יראו בדברים אלו, בצירוף השתתפותם של הנשיא מובארכ והמלך עבדאללה בפסגה, צעד נוסף לקידום הסדר אזורי שבו ישתתפו גם מצרים וירדן, כפי שמתואר במגוון יוזמות דוגמת 'היוזמה הישראלית'. למרות האופטימיות הטבעית שלי, תחושתי היא שנוכחותם של מובארכ ועבדאללה לא נועדה אלא לסכל כל ניסיון להטיל עליהם אחריות לפתרון הבעיה הפלשתינית, בדומה למשחק הילדים גע-גע-גע בו השחקנים חובטים בכדור ובורחים ממנו כאילו היה תפוח אדמה לוהט. כל שנותר לקוות הוא שגם השחקן הישראלי מכיר את כללי המשחק.

לאחרונה פרסמה האגודה לזכויות האזרח דוח מפורט המתאר את כשל הרשויות בהגנה על זכויות אדם באזורי התנחלות שבירושלים המזרחית. הדוח מורכב מאוסף של עדויות המצביעות על אכיפת חוק סלקטיבית ומפלה מצד המשטרה כלפי התושבים הפלשתינים. תקפותו של דוח זה מוטלת בספק לאור האיסוף הסלקטיבי של העדויות - כולן מפי פלשתינים, ללא אף עדות של מתיישב יהודי. האבסורד שבדוח מגיע לשיאו בטרוניות כלפי המצלמות שבהן משתמשים המתנחלים ושפוגעות בזכויותיהם לאוטונומיה וכבוד. אחרי הכול, זהו סך כל מימוש הרעיון של 'בצלם', ארגון שגם הוא מתיימר לפעול למען זכויות אדם.

הסיבה המרכזית לכך שהרעיונות של שרנסקי לא יושמו היא שראשי המערב נטו תמיד להעדיף עריץ שאפשר לעבוד איתו מאשר דמוקרטיה שלא ברור מי יעמוד בראשה. שיטה זו מתאימה לטווח הקצר כשמנהיגים מתונים (נניח, מובארכ) ניצבים בראש והמערב מעלים עין דמוקרטית על-מנת לזכות בשיתופי פעולה כלכליים ואחרים. אלא שבטווח הארוך השיטה לא ממש עובדת. השלטון הדיקטטורי מהווה מצע פורה להתפתחותה של אופוזיציה קיצונית (נניח, האחים המוסלמים) שביום מן הימים, כשכוחה יהיה גדול מספיק, תתפוס את השלטון והעולם המערבי, ובעיקר היהודי, יישאר קירח מכאן ומכאן: בלי דמוקרטיה ובלי הנהגה מתונה. למען הסר ספק, הניתוח הזה אינו מתבסס על חוש נבואי או כל חוש אחר. אותו תרחיש בדיוק התקיים באירן לפני 30 שנה.

בעקבות המחאה הציבורית נגד שעון החורף המוקדם הודיע שר הפנים אליהו ישי שישקול לשנות את המצב הקיים. אחת הטענות המרכזיות נגד הארכת שעון הקיץ היא שבמקרה כזה צום יום הכיפורים יסתיים שעה מאוחר יותר. מכיוון שכל שינוי במועדי שעון החורף דורש תיקון חקיקה, והכנסת, אפעס, בפגרה עד הגשם הראשון לערך, סביר להניח שהמצב הנוכחי יושאר על-כנו השנה. בשנה שעברה, מיד לאחר הצום, סיפרתי פה כי בבית הכנסת שבו התפללתי היו תלויים שני שעוני קיר. האחד הראה את השעה הנכונה, והשני, מעשה שטן, את השעה על-פי שעון הקיץ. כך יצא, שכשהצום הסתיים, שעון אחד הראה את השעה 18:10, בעוד חברו מראה את השעה 19:10. הבטתי שוב בשני השעונים, ופלא פלאים, לא חשתי בשינוי בתחושת הרעב בעקבות הדילוגים משעון החורף לשעון הקיץ ובחזרה. על כן, מוצע בזאת לגבאים בעלי תושייה לערוך ניסוי דומה בבית הכנסת שלהם. הצ'ופר יגיע בדמותו של הארכת שעון הקיץ שתאפשר שעת אור נוספת לטיול בכל אחד מימי חול המועד סוכות. את שעון החורף אפשר יהיה להחיל מיד לאחר שמחת תורה ותיקון הגשם.