לא אקטואלי

במוצ"ש האחרון השתתפתי במסיבת רחוב. לא מסיבת רחוב מהסוג המוכר בו מאות בני תשחורת מפזזים על הכביש לקול הלמות הטראנסים, כי אם יוזמה מבורכת של שתי נערות צעירות, שהחליטו כי הגיעה השעה שדיירי הרחוב יכירו אלה את אלה קצת יותר מקרוב, שהרי אין שום סיבה שמי שגר בעיר ולא ביישוב קהילתי, לא יכיר את שכניו. כך מצאו עצמם תושבים ותיקים, משפחות צעירות ושאר שוכרי דירות מבלים יחדיו ערב מהנה למדי, שמעתה והלאה יקל עליהם להשיג מעט סוכר, גם כשהמכולת של פליקס סגורה.

מי שדווקא עושים עבודה נהדרת בהוצאת ההיסטוריה היהודית המודרנית לאור הם החברים בהוצאת הספרים אריאל, ששמו לעצמם למטרה לפרסם ספרות פופולרית אודות ארץ ישראל. בהקשר זה, בעיקר ראויים לציון כתב העת 'אריאל' אשר גיליונו האחרון עוסק בתולדות כוח המגן ומערכות ישראל, וספרו של ד"ר נחום ברוכי, על חטיבת הראל במלחמת ששת הימים. עם מלוא הכבוד וההערכה להוצאה הנכבדת שפועלת כבר 35 שנים, ראוי לחשוב על דרכים נוספות להגביר את השפעתה על הציבוריות הישראלית. דרך אחת לכך היא פרסומם של ספרי לימוד בהיסטוריה המתבססים על המחקרים שפורסמו בהוצאה לאורך השנים.

בחודשיים האחרונים סימן עיתון 'הארץ' יעד חדש למתקפה – את יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ד"ר צבי צמרת. העילה האחרונה לקמפיין, היא סירובו של צמרת לאפשר לבתי ספר ללמד באמצעות שימוש בספרים שלא אושרו על-ידי משרד החינוך. נראה שהעובדה כי בראשות המזכירות הפדגוגית יושב אדם שגאה בכך שהוא יהודי וציוני מוציאה את מערכת העיתון מדעתה. אחרת קשה להסביר כיצד בו בעת מנהל העיתון קמפיין נוסף, הפוך לגמרי במטרותיו, בעד אכיפת תוכניות הליבה (הכוללות שימוש בלעדי בספרי הלימוד שמשרד החינוך אישר) על המגזר החרדי. נראה לי שלא במקרה נבחר צמרת, פקיד ממשלתי בסך הכול, כיעד למתקפה. העיתון בחר בדרך הקלה והאפקטיבית: במקום לפעול נגד שר החינוך, שזוכה לרמת אהדה גבוהה בציבור ועלול להשיב מלחמה שערה, עדיף לתקוף את הפקיד הממונה על יישום המדיניות ובכך להפחיד ולנטרל אותו. מעניין שדווקא העיתון לאנשים חושבים בוחר לפעול בשיטת הוודו, בה צמרת משמש כבובה בה נועץ העיתון את טלפיו, במטרה להשפיע באופן מאגי על שר החינוך.

יד יצחק בן-צבי הוציאה הקיץ מהדורה חדשה של מדריך הסיורים 'ירושלים וכל נתיבותיה'. הוצאתה של המהדורה המעודכנת נדרשה מכיוון שזמן רב עבר מאז שנת 1996, עת פרסומה של המהדורה הראשונה, שהפכה לרב מכר עם למעלה ממאה אלף עותקים. ייחודו של ספר זה הינו בכך ש-37 מסלולי הטיול מסודרים לפי תקופותיה השונות של ירושלים, מזמן בית ראשון ועד ימינו אנו. קצת חבל שבנספח של מפות העיר בתקופות השונות, לא מובאת המפה של ירושלים המחולקת עד מלחמת ששת הימים. אחרי הכול, חשוב שהמטיילים עם הספר, יוכלו לראות במו עיניהם עד כמה לא רלוונטית האפשרות לחזור ולחצות את ירושלים.

להלן אנקדוטה לא משעשעת לגבי ספרי לימוד לא מאושרים, שתמחיש עד לאן האבסורד יכול להגיע: לפני כחודש כתבתי פה על ספר לימוד היסטוריה ששמו 'ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר – פלשתינים וישראלים'. הספר בנוי משני טקסטים שמייצגים כל אחד נרטיב אחר: הישראלי והפלשתיני. במקרים מסוימים, הנרטיב הערבי דווקא יותר מתון מזה הישראלי. לדוגמא, על-פי הנרטיב הפלשתיני בכיבוש דיר יאסין במלחמת העצמאות נהרגו יותר ממאה ערבים. לעומת זאת, לפי הנרטיב הישראלי, במהלך מלחמת העצמאות "הטבח המפורסם ביותר היה בדיר יאסין שליד ירושלים, שם נרצחו יותר מ-250 ערבים ע"י אנשי אצ"ל ולח"י". אצו רצו עורכי הספר, והוציאו מהדורה חדשה בה נפתרה הסתירה: כעת גם על-פי הנרטיב הפלשתיני, נרצחו יותר מ-250 ערבים. כנראה שגם הפלשתינים עמוק בליבם יודעים שהיהודים תמיד צודקים...