"כל העם צבא". כך פתח השופט שמואל צור את הכרעתו (יום ד' 3.1.07) בעניין סמכויותיה של ועדת התעסוקה לשלול היתרי פיטורין למעסיקים המבקשים לפטר עובד בשל שירותו במילואים או בתקופה של כ-30 ימים אחריה. למרות שהשופט קיבל את העובדה כי השירות במילואים פוגע בשגרת חייו של החייל, בין אם הוא לומד או עובד, הוא קבע כי גם אם מעסיק רוצה לפטרו בתקופה שלאחר מילואיו, כאשר לא קיימת זיקה בין הפיטורין לשירות במילואים, אין בסמכותה של הוועדה לשלול את היתר הפיטורין.
ההחלטה במקרה דנן ניתנה בעקבות ערעורה של המדינה על פסיקת בית הדין האזורי בתל אביב, שביטלה את קביעת הוועדה לפיה אין להתיר את פיטוריו של חיים בשן, שעבד ב"תנה תעשיות בע"מ", אשר ביקשה לפטרו יום לאחר שירותו במילואים. זאת משום שקבע כי הפרשנות שנקטה הוועדה אינה מאוזנת ואין היא מגשימה את תכלית החקיקה.
לוועדת התעסוקה יש סמכות ברורה בחוק לשלול אוטומטית פיטורים שנעשו בשל שירות במילואים, גם אם נעשו לאחר 30 יום מתום השירות. הוועדה במקרה זה קבעה, כי למרות שהחברה טענה, והעובד הסכים עם טענה זו, כי הסיבה לפיטורים אינה השירות אלא מהטעם כי העובד אינו עומד ביעדי המכירה שנקבעו, יש לה סמכות לשלול את היתר הפיטורין מאחר שהוכח כי הבקשה להיתר נשענת כולה על רצונו של המעביד לחסוך בהוצאות השכר של העובד, שיקול הטומן בחובו גם את התשלום לעובד המצוי במילואים.
החלטת בית הדין האזורי ניתנה לאחר שמצא כי תכלית החוק, עד כמה שהינה להגן על עובדים המשרתים במילואים, אין היא באה להעניק להם הגנת יתר העלולה להביא ליצירת תמריץ שלילי למעסיקים להעסיק את ציבור המשרתים במילואים. לכן קבע בית הדין האזורי, כי בהינתן הקביעה המוסכמת על כולם, כי הפיטורים אינם קשורים לשירות המילואים, אין לוועדה סמכות שלא להתיר את הפיטורין, אף שנעשו בתקופה של 30 הימים שלאחר השירות. למרות זאת נקבע כי באם תתקיים זיקה כלשהי בין הסיבות לפיטורין ובין שירות המילואים, כגון בעיות נפשיות שנגרמו עקב השירות והמפריעות לתפקודו של העובד, יכולה הוועדה לשלול את מתן ההיתר, גם אם פיטורים אלה כשלעצמם אינם קשורים ישירות לשירות המילואים.
המדינה ערערה על החלטה זו בטענה כי הפרשנות שנתנה הוועדה לחוק היא זו הסבירה והמגשימה את תכלית החקיקה. לדידה, הכלל הוא שאין לפטר עובד במהלך שירות המילואים והנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות מתן היתר מוטל על המעסיק, ואילו פסיקת בית הדין האזורי מעבירה אל כתפי העובד את הנטל להוכיח את קיומן ואת אי ההצדקה ליתן את ההיתר בעניינו, כך שמעסיק יהא רשאי לפטר עובד בתקופה האסורה על-ידי התאמת הסיבות שייתן לוועדה, גם אם אינן נכונות.
השופט שמואל צור בדעת הרוב, אליו חברה השופטת ורדה וירט-ליבנה, ונציגי הציבור יצחק הרפז ועמירם זמני, הסכים עם קביעת בית הדין האזורי, אך ראה לנכון להרחיב את שיקול הדעת של הוועדה בעניין הזיקות בין הפיטורין למילואים, כך שתשקול לא רק מצבים טראומטיים, אלא גם מצבים בריאותיים היכולים להשפיע על עבודתו כמו פציעה, או גם פגיעה כלכלית בעובד או במשפחתו בשל המילואים.
בנוסף לשיקולים אלה, קבע בית המשפט, כי כאשר לא קיימת זיקה ישירה בין הפיטורין למילואים, בסמכותה של הוועדה לשקול גם שיקולים הומניטריים, למרות שהדבר לא כתוב בחוק באותיות קידוש לבנה, כגון מחלת בן משפחה, מצוקה כלכלית קשה של משפחת העובד, מציאות נתונה בשוק העבודה המקשה על מציאת עבודה חילופית, נסיבות אישיות וכדומה.
נשיא בית הדין הארצי, השופט סטיב אדלר, קבע בדעת מיעוט כי מלבד השיקולים בהם נקב השופט צור, יש להוסיף שיקול נוסף והוא עיתוי ההחלטה על הפיטורים, ולא רק הסיבה העניינית הקשורה למילואים, כך שעל המעסיק לנמק מדוע בחר לנקוט בהליך הפיטורים דווקא בתקופה בה העובד שירת במילואים או בתקופת שלושים הימים שלאחריה. דעתו זו נסמכה על העובדה כי המחוקק אכן קבע כי ב-30 הימים שלאחר השירות אין לפטר את העובד, ולדידו זוהי תקופה "מוגנת" כפי שהוצגה בהצעת החוק מטעמי סולידריות לאומית. לכן אמר, כי נסיבות המקרה, לפיהן עיתוי ההחלטה נעשה לאחר שבתקופה של כחודש נקרא העובד לשירות מילואים בעת תקופת ההינתקות, ולאחר שהמעסיק הלין על-כך, ניתן להצביע, לדעת אדלר על זיקה לפיטורין.
כאמור, דעת הרוב של השופט צור ביטלה את החלטת הוועדה שלא להתיר את פיטורי העובד, ואף החזירה את ההחלטה לוועדה כדי שתשקול את השיקולים הראויים אותם קבע בפסק דין זה.
