ביזנס קלאס

את סיפור האהבה בין אביב גפן לסטיבן ווילסון רבים כבר מכירים בעל-פה. לטובת מי שלא זוכר, תקציר הפרקים הקודמים: אחרי שהקימו את בלקפילד (יחד עם ספי אפרתי, דניאל סלומון ותומר צדקיהו) והוציאו את אלבום הבכורה, הם יצאו לסיבוב הופעות ארוך ומוצלח. שנתיים עברו, ווילסון עסוק עם Porcupine Tree ושאר ירקות, גפן עסוק באלבום חדש ובנינט. בתחילת 2006 ווילסון שוכר דירה בת"א כדי לאפשר לבלקפילד לעבוד על אלבום חדש בצורה נינוחה יותר. בניגוד לאלבום הבכורה, האלבום החדש מוקלט במהירות ומוכן תוך חצי שנה. צמד-החמד נוסעים לארה"ב כדי להפוך ללהקה הישראלית הראשונה שחותמת על חוזה הפצה עם אחת מארבעת חברות התקליטים הגדולות בעולם, וורנר-אטלנטיק. בימים אלה יוצא האלבום לחנויות והלהקה תקדם אותו בסיבוב הופעות מושקע שיתחיל בישראל, ימשיך לאירופה וארה"ב ויסתיים פה. ביקורות ראשונות בגולה שיבחו את Blackfield II - שאורכו קצת יותר מ-40 דקות - ותיארו אותו כ"אסופה של עשרה שירים שעוצבו במיומנות מושלמת לכדי יופי ומלנכוליה". האם יכול להיות, שבפעם הראשונה מאז ימי 'מינימל קומפקט', אמן ישראלי הולך להצליח בגדול בניכר? גם הפעם רוב השירה וההפקה הונחה בידיו של ווילסון. הכתיבה היא של גפן ברובה, ושוב תורגמו כמה משיריו העבריים לאנגלית: End of the World הוא במקור "סוף העולם" המפורסם. Epidemic הוא "מגיפה" ו- 1000People הוא "אלפי אנשים" מתוך אלבומו של גפן, 'עם הזמן'. ספק אם קיים מפיק ישראלי שיכול היה ליצור אלבום כזה, ובניגוד לדעה הרווחת לפיה ווילסון נורא רוצה להיות דיוויד גילמור, שום דבר פה לא מתיימר להיות משהו שהוא לא. ההפקה שלו נוגעת, סוחפת, מושלמת. כל צליל נמצא במקום הנכון. זה מתבטא מיד בפתיחה, עם הברידג' והפזמון הסוחפים של הסינגל Once. סטיבן נעים לאוזן בשירתו. ההפקה מדויקת, כל צליל שווה מיליון דולר. אנחנו ממשיכים, דניאל סלומון מבריק היכן שצריך בקלידים וגם עזרתו של גווין האריסון (המתופף האימתני של פורקיופיין טרי) בשני שירים מורגשת ותורמת. הנקודה החלשה באלבום הזה, כמו גם בזה שקדם לו, היא בשירתו של גפן. ב - Miss U הוא תורם קולות שניים יפים בפזמונים, אבל קולו צורם כשהוא שר סולו בבתים. למרות הניסיון שצבר באנגלית, המבטא שלו קלוקל ואיתו הוא מעלים לרגע את הרצינות מהלחנים הקולעים. ב - Epidemic וב - Where is my Love הוא נשמע לרגע כמו בריאן מולוקו מפלסיבו אבל שוב מתפספס. אביב כותב מחונן - אבל זמר, לא יעזור בית-דין, הוא פשוט לא. שיא היופי מגיע לקראת הסוף ב - My Gift of Silence וב - Some Day, קטעים ווילסונים טיפוסיים נפלאים, והאנרגיות נופלות דווקא בחידוש ל'סוף העולם'. השיר הזה טוב יותר באנגלית, אבל אולי בגלל שהוא מזוהה כל כך עם הקריירה של גפן הוא נשמע מאוס ולא במקום. בלקפילד גורמת לגפן להסיר מעליו את האיפור והלוּק המרדני שדאג לטפח עם השנים. לווילסון זה עוד אלבום בדיסקוגרפיה העשירה, צלילים נוספים שמוכיחים פעם נוספת שהוא כנראה אחד מהמוזיקאים הבולטים והחשובים בעשור האחרון. האלבום השני של בלקפילד, בניגוד לזה שקדם לו, מלוטש ואוניברסלי, ולא רק פרויקט של ווילסון שמארח אמן ישראלי. שום דבר כאן אינו משהו שלא נעשה בעבר. מההאזנה עולה שבארבעים הדקות הללו אין ניסיון העזה יוצא דופן, אבל המאמץ המשותף של הצמד נשמע חד, בועט ובשל להצלחה. גפן לוקח את ווילסון למקום שבו שיר הוא ארבע דקות של אמירה קצרה שתפקידה לרגש-נטו, מה שיוצר בסופו של דבר אלבום שהוא כל כולו רדיופוני, ותפקידו להקנות לשותפים לכתיבתו תהילת פופ-רוק עולמית. ניתן לטעום מהאלבום החדש במייספייס

Blackfield - Blackfield II הליקון