הארוחה העסקית בתצורתה הנפוצה ביותר נשלטת בידי חבורות של אנשי היי-טק, שהחלק החברתי ביום שלהם מורכב מארבעים דקות מדודות של ארוחת צהריים משותפת. זו מלווה בדרך כלל בשיחה קולחת על בעיות קומפילציה בדואל-קור החדש, ואם הבנתם את המשפט האחרון כנראה שאתם שייכים לזן הנ"ל. הזן שמגיע לעבודה בתשע וחצי בבוקר, קורא קצת אימיילים ומתחיל להרגיש את הרעב של הצהריים. בערך באחת עשרה וחצי מתחילה להציק השאלה הנצחית: "איפה אוכלים היום?".
כשיש זמן יבחרו ההיי-טקיסטים במסעדות מפנקות שאפשר להעביר בהן שעה נעימה. ברוב הימים מדובר במרתון צהריים מקוצרר. בדיוק למקרים האלו הקימו את
זוזוברה, מסעדה אסייתית שלקחה על עצמה לשבור את השיא של מאו טסה טונג ולהגיש ארוחת צהריים לכמה שיותר אנשים בבת אחת.
נכנסתי למקום באחת ועשרה בצהריים, כשהפגישה הבאה שלי נקבעה כבר לשעה שתיים, ולקחתי איתי את הצביקה. כדי להזדרז עוד יותר, צביקה החנה את המכונית בזמן שאני נכנסתי להשיג לנו מקום. בזזזזזזזז, קידמה את פני המסעדה הסואנת. איזה לחץ.
בחלל תעשייתי עם תקרות גבוהות במיוחד מסודרים בשורות שולחנות עצומים מפורמייקה שחורה. בכל שולחן כזה ישובים עד עשרים אנשים. מהתקרה משתלשלות מבחנות תאורה מעוצבות, והמטבח הפתוח מקרין תזזיתיות. רחש והמולה הם הצליל השולט במקום. כל פרט משדר זירוז. המלצרית שמגיעה רושמת את ההזמנה במחשב כף יד, ששולח מיד את ההזמנה למטבח וחוסך עוד עשרים שניות מזמן ההפסקה היקר.
בזוזוברה משלמים 44 שקלים בעבור עסקית שכוללת שתיה, ראשונה ועיקרית. בתוספת של עשרה שקלים מקבלים אחד מהקינוחים שמופיעים ברשימה מצומצמת. מתוך תפריט הראשונות (שמכונות אצלם צלחות קטנות) ניתן לבחור מרשימה מכובדת של מטעמים, החל מחציל בגריל וסשימי וכלה בסלט ברווז פקינזי. על הנייר זה נראה בכלל לא רע.
בחרתי כיסון בצק פריך ובשביל צביקה בחרתי פרגית יפנית על מקל. לעיקריות לקחתי אטריות ג'אנטבון וצביקה לקח אטריות ראמן. ההזמנה שלנו שודרה בטכנולוגיית RF (כך כתוב בתפריט) הישר למחבת של השף ובתוך שלוש דקות הגיע האוכל לשולחן.
האוכל מזכיר אוכל רחוב אסייתי, ואני מנחש שזו בדיוק הכוונה. להכין מהר ולאכול עוד יותר מהר. כיסון הבצק הפריך היה קטן מאוד ויבש מאוד. אני חיבבתי, צביקה פחות. את שיפודי העוף חיבבנו שנינו למרות הרוטב המתקתק והבנאלי.
הג'אנטבון הן איטריות צהובות רחבות העשויות מבטטה ומגיעות חריפות בתוספת עוף ובוטנים. הטעם הטרי והחרוך והכמות הנדיבה השאירו את צביקה שבע ודומע. הראמן, אטריות עבות דמויות ספגטי, היו מוצלחות פחות ברוטב מתוק מדי ולא מעניין. לא סיימתי את המנה מרוב שיעמום. נדיר.
כדי להרגיע את צביקה לקחנו קרם ברולה ופנקוטה לקינוח, כל מנה בעשרה שקלים. הקינוחים המוקטנים היו כישלונות קטנים. את הסוכר המותך על הקרם ברולה שרפו לפני שעות והוא הזכיר קינוחים בארוחות מטוסים - עגמומי ובעל מרקם צמיגי. הפנקוטה היתה גרועה פחות, לאוהבי הז'אנר הרוטט.
מי שהיה בסין מכיר את המסעדות המקומיות, שבהן ערימות של סינים יושבים ביחד ובולעים אורז. גם הזוזוברה מושיבה אותנו יחד ומערבת את השיחה שלנו עם השיחה של הסועדים שלידינו. וראו זה פלא, השיחות כמעט זהות! ממש התחשק לי להחליף את האנשים בין השולחנות, ואני כמעט משוכנע שאף אחד לא היה מרגיש. היתרון בגירסת זוזוברה הוא שאין מוחטות על הרצפה ובסיום הארוחה לא תוקעים גרעפס כמקובל בעולם הצהוב. לפחות לא אחד קולני.
למרות חוסר ההצטיינות באף מנה, סיפקה זוזוברה בדיוק את מה שבאתי לקבל ממנה - הפסקת צהריים חפוזה ומשביעה במחיר ובטעם סבירים. לא הייתי יוצא לשם לדייט ובטח שלא מזמין מקום לוולנטיינס אך בהחלט הייתי עובר לארוחת שחיתות עם חברים בדרך חזרה ממסיבה.
בשתיים ודקה נכנסתי לפגישה, לחצתי יד ברשמיות ורקקתי על הרצפה. "אופס, סליחה", התנצלתי. "הרגע חזרתי מסין".
