מספר שעות אחרי הצפייה ב"אנטומיה של מז"פ", כתבתה של מיכל קפרא על החקירה הפרטית שמנהלים אילנה ושמואל ראדה בעקבות רצח בתם בשנה שעברה, התמונות עדיין אינן נותנות מנוח. מסמכים, צילומים בשחור-לבן, נעליים, כתמים, שערות, רקמות. האמת על רצח תאיר ראדה נמצאת שם, בתוך האנטומיה של הטריוויה.
בשונה מחקירות אחרות, החקירה - המתבצעת בפועל על-ידי סגן ניצב (בדימ.) אלכס פלג - היא "חקירת נגד", כלומר, מטרתה הראשונית היא להוכיח שלא ניתן להוכיח שרומן זדורוב הוא האשם ברצח, להוכיח שהמשטרה לא הוכיחה דבר. מכאן אפשר יהיה להמשיך.
פלג הוא טיפוס. במהלך הדיון המתנהל באולפן "מבט שני" לאחר שידור הכתבה, הוא קם מן השולחן ובמחווה מאוד לא שגרתית סביב לדסק אקטואליה או באולפן טלוויזיוני בכלל, הוא קם ומדגים על קפרא את תנועות שיסוף הצוואר שבוצעו בילדה. תנועה אחת, ואחריה - הוא מסביר תוך שהוא חותך את צוואר הכתבת בסכין דמיוני - משלא ראה הרוצח דם, עוד חיתוך אחד.
גם אילנה ראדה היא טיפוס, את זה כולם יודעים. בכתבה, יותר משהיא נראית נסערת או לא מאוזנת, היא נראית כמי שסובלת מעודף איזון. גם היא מסוגלת לדבר בקור רוח להוט, אם יש דבר כזה, על החתכים שראתה בפניה של בתה ועל זוויות חדירת הסכין והתאמתם לגרסת המשטרה. הכתבה מראה את ההורים נכנסים לזירת הרצח, בוחנים את תא השירותים הקטן, מנסים לחקור את שרת בית הספר, מי שניקה את עקבות הדם: כמו הנאשם ברצח, גם השרת הוא עולה חדש. כדי להסביר לו שאינה חוקרת מטעם המשטרה, צריכה אילנה ראדה לחזור ולומר לו "זה אני, אמא". הזרות וחוסר התקשורת הם אלמנט מרכזי בסיפור הזה.
קצרין, על אדריכלות מפעל הפיס שלה, על הכיכרות הקטנות, הזהות, היא באמת לא טווין פיקס, אבל כפיסת טלוויזיה לינץ' היה עשוי להעריך את "אנטומיה של מז"פ": ענני הצפון הכבדים שמעל לנוף הירוק בדרכו של הבלש לעיר הרצח, הסנדביץ' של החוקר, הצילום הארוך והרוטט של פניה של תאיר כפי שהם מוכרים מתמונתה שפורסמה אינספור פעמים, התחושה המלווה כל פרשיית רצח לפני שפוענחה לחלוטין, שיש רוע כללי, אופל, משהו שמעבר לעובדות.
התוכנית התנהלה בשני חלקים - כתבה ודיון - ובשתי רמות: ברמה האחת התנהל בה דיון עובדתי על ראיה כזו או אחרת שנחקרה או לא, על כתמי דם, על בדיקות די.אן.איי. ברמה השניה התנהל בה דיון על עצם ניהול הדיון: האם ראוי לנהלו בזמן שהדין טרם הוכרע, האם לתקשורת "מותר" להאשים את המשטרה, האם צדק בית המשפט העליון כשמנע שידור חומרים מחקירתו של זדורוב בתוכנית.
שני סוגי הדיונים יכלו בקלות לפרנס שתי תוכניות שונות, ופיצול אולי אף היה מיטיב עם שניהם, שכן קשה לחשוב על הסוגיות העקרוניות של תקשורת ודמוקרטיה כשלנגד העיניים מתנופף הסכין המשסף ואת הבטן מסעירה התשוקה לגילוי אמת כלשהי. בשלב בו התראיין עו"ד אמיר ונג על זכות הציבור לדעת, כבר ניגשתי לפורום התוכנית כדי לברר אם הציבור יודע משהו שאני לא.
"מבט שני" עושה בדיוק את מה שהערוץ הראשון צריך לעשות ובסגנון הראוי: רהוט, מעמיק יחסית (גם אם לעיתים היסודיות מביאה לארכניות) וחף רוב הזמן מאינפנטיליזם נוסח אמריקה שמאפיין כתבות ודיונים בערוצים המסחריים. בלי חזרות אינסופיות על שוטים או סיסמאות, בלי החדרת רגש שלא לצורך ועם אומץ שאינו נובע מחוצפה או שררה. היעדרן של פרסומות בסוג כזה של משדרים מפחית, מן הסתם, מהניכור של הצופה אבל השיבוץ של "חוק וסדר" מיד לאחר-מכן שוב גרם לי לשכוח לרגע אם תאיר ראדה היא אמיתית כמו מדלן מקאן או בדיונית כמו לורה פאלמר.
