בסרט "הגרגר והדג" שמוקרן בימים אלו ברחבי הארץ, נחשפתי לראשונה ליצירתו של הבימאי שחקן הצרפתי ממוצא טוניסאי עבד אל טיף קשיש. אחרי הצפייה בסרט הבנתי למה הוענק לו לאחרונה (ביחד עם בימאי "בקצה גן העדן" פאטי אקין) פרס על-ידי הקהילה האירופית על קידום נושא האינטגרציה דרך האומנות.
בשנים האחרונות מתחלקים הנושאים שבהם עוסק הקולנוע הצרפתי לשניים: סרטי הבורגנות המלהגת את עצמה למוות וסרטים בנושא מיעוטים ומהגרים בצרפת - נושא שהיה למרכזי במערכת הבחירות האחרונה שהתקיימה בצרפת. סרטו של קשיש שייך לסוג השני והמורכב יותר של הסרטים היוצאים ממדינת הקרואסון והבגטים והוא עוסק רובו ככולו בתיאור עולמם של מהגרים שהגיעו מצפון אפריקה לצרפת.
קשיש שנולד בטוניסיה והיגר עם הוריו בגיל צעיר לצרפת התגורר בעיר ניס וגם גיבור סרטו החדש מתגורר באיזו עיריית חוף. סלימאן (חביב בופארס המצוין בהופעה שכולה הוד והדר) הוא עובד במספנה המקומית שמפוטר אחרי שלושים וחמש שנה ממקום עבודתו (אבל יקבל פיצויים רק על פחות ממחצית התקופה כי עד אז הוא היה, כך מתברר, שוהה בלתי חוקי). לסלימאן יש חלום: לפתוח מסעדת קוסקוס על אוניה ישנה שהוא רכש והסרט משרטט את דרכו הפתלתלה של המהגר הקשיש להגשמת חלומו, בעזרתם כמובן של בני משפחתו ומשפחת ה"ידועה בציבור" שלו.
דרך ארוחת צהריים משפחתית שבה יושבים סביב השולחן בני המשפחה ממוצא ערבי שלחלקם בני זוג צרפתיים, דרך מפגש עם הביורוקרטיה המקומית ודרך ארוחת ערב (מה שאומר שלא כדאי לבוא לסרט רעבים) שבה מתכנסים כל שועי העיר במסעדה החדשה - קשיש מציג בפנינו את מרקם היחסים בין ה"ותיקים" הצרפתים בני המקום לבין "החדשים" אותם מהגרים ובני מהגרים שהגיעו לצרפת בעשורים האחרונים.
באלגנטיות ראויה לציון מטפטף לנו הבימאי אט אט את דעתו הפסימיסטית על המצב הבלתי נסבל של אינטגרציה שנכשלה, של קהילה הנגועה בשנאת זרים ושל מהגרים המסתגרים בתוך עצמם ונותרים ללא כוח לפרוץ חומות של קיפוח.
קשיש הזכיר לי בסגנונו המחוספס והכמעט תיעודי את גאון הקולנוע היפני ישוז'ירו אוזו שנהג למקם את מצלמתו בתוך ההתרחשות והפך את הצופה למשתתף פעיל כמעט ולא למתבונן מן הצד. קשיש נוהג ללהק בסרטיו אנשים מן הישוב (ובעברית, לא שחקנים מקצועיים) והתוצאה מהממת באוטנטיות שלה. אפשר היה לוותר אומנם על כמה וכמה דקות בסרט (הוא באורך שעתיים וחצי) ולעיתים התזזיות של מצלמתו של קשיש מעט צורמת אך האפקט של סרט המתאר מציאות ללא כחל וסרק נשמר ומהר מאד מוצא עצמו הצופה נשבה בקסם הישיר והלא עושה חשבון לאף אחד של הסרט.
הקוסקוס המככב בסרט בכל דרך אפשרית הוא משל ליחיודיות של החברה שממנה בא קשיש ואיך שומרת אותה חברה על הזהות שלה באופן זר ומנוכר. הקוסקוס יהיה גם הגשר שדרכו ינסה סלימאן לפרוץ ולזכות להכרה מהממסד והקהילה הצרפתית ה"ותיקה". אם לא ביחסים בין אנשים, אולי אוכל יכול לגשר על פערים...
המוזיקה בסרט שובה את הלב אבל אם תיקחו דבר אחד מהסרט הוא ההופעה המדהימה של חפזיה חרזי בתור רים הבת של אהובתו של סלימאן. חפזי הותירה אותו המום מיופייה ומהחושניות המתפרצת שלה והיא שילוב קטלני בין אסיה ארג'נטו לבין גוליאט לואיס (בימיה הטובים) אי אפשר שלא להתרגש מסצינת ריקוד הבטן שלה לקראת סוף הסרט. עוד אחד משיא הסרט החכם הזה.
הפתעה נעימה, הסרט הצרפתי הטוב של השנה!