"מדיניות משפטית ראויה מחייבת כי בעל דין לא יעשה שימוש שלא
בתום לב בעובדה כי קיימות שתי ערכאות שיפוט מקבילות וינסה 'לקפוץ' מערכאה לערכאה, לפי תוצאות ההליך ולפי נוחיותו. המשיב סבר במשך תקופה ארוכה וסיבותיו עימו, כי הערכאה הנוחה לו היא דווקא בית הדין הרבני ולפיכך הוא עתר לכך שכל נושאי הרכוש יידונו שם. לא ניתן כיום, וכל עוד שהתובענה בבית הדין הרבני תלויה ועומדת 'לדלג' לערכאה אחרת שנראית למשיב כיום כעדיפה לקידום מטרותיו". כך קבע (24.1.10) שופט בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נפתלי שילה, בדיון מקדים לעניין שאלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעת גירושין של בני זוג.
באותה פרשה, האישה, אשר הוגשה נגדה תובענה לפירוק שיתוף בדירה, ביקשה לדחות את התובענה על הסף וזאת היות שבעלה כבר הגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, בשנת 2007, וכרך שם את סוגיית הרכוש. ברם, לאחר שהגיש הבעל את תביעת הגירושין, הוא לא הקפיד להגיע לדיונים, והתיק נסגר. לאור זאת, הוא הגיש ביולי שנת 2009 את התובענה לפירוק השיתוף בדירה וברכוש המשותף לבית המשפט לענייני משפחה. ביני לביני, לאחר חודשיים חידש בית הדין הרבני את הדיונים בתיק, ההכרעות הקודמות שנתן שם "קמו לתחייה" וקיבלו תוקף מחודש, וזאת בניגוד לרצונו של הבעל.
לטענת האישה, היות שהדיון בבית הדין הרבני קדם בזמן, בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בסוגיית הרכוש ואין נפקא מינא שהתיק 'הורדם' לתקופה מסוימת, מה גם שמי שגרם לתיק 'להירדם' הוא הבעל, בהתנהגותו חסרת תום הלב. הבעל גורס מנגד, כי ברגע שהוא פנה, לאחר שהתיק בבית הדין הרבני 'הורדם', לבית המשפט לענייני משפחה, זה האחרון קנה סמכות בתובענה.
השופט שילה קבע כי היות שהבעל כרך את כל העניינים הרכושיים של בני הזוג בתביעת הגירושין אשר הגיש לבית הדין הרבני, זה האחרון קנה סמכות לדון בתובענה ואין לבעל להלין אלא על עצמו. כן ציין השופט שילה כי הבעל נהג בחוסר תום לב, כאשר החליט ליזום מהחלכים להעברת העניין לסמכות בית המשפט לענייני משפחה בשלב שבו אסטרטגית הוא גמר בדעתו כי ייטב לו להגיש את התביעה בבית משפט זה. השופט שילה אימץ את עמדת האישה כי מקומה הראוי של התובענה הינו בבית הדין הרבני, והשית על הבעל הוצאות בסך 5,000 שקל.