הוציא דיבה, זיגזג בגרסתו - וישלם פיצויים

"יש לצפות מבעל דין אשר נגדו הוגשה תביעה בגין פרסום לשון הרע להתייחס לתוכן ההתבטאויות ולציין בתצהירו ובכתב הגנתו, האם ההתבטאויות נאמרו על ידו, ואם לא - מה בדיוק הוא אמר, מה סולף ומה מדויק בכתבה. גרסתו העמומה של הנתבע בכתב ההגנה ובתצהיר מלמדת, כי הנתבע מנסה להתחמק ממתן גרסה ברורה וסדירה בסוגיה. התנהגות זו הינה בגדר 'התנהגות מפלילה', אשר קושרת את הנתבע להתבטאויות שפורסמו בכתבה". כך קבע (3.3.10) שופט בית משפט השלום בנצרת, ערפאת טאהא, בתביעת לשון הרע שהגיש מי שהיה במועדים הרלוונטים ראש אגף איכות הסביבה בעיריית בית שאן, נגד סגן ראש העיר. באותה פרשה הגיש התובע, גואל ישראלי, אשר כיהן במועדים הרלוונטיים לתובענה כראש אגף איכות הסביבה וכממלא-מקום מנכ"ל העיר בית שאן, תביעה בלשון הרע נגד מי שכיהן אז כסגן ראש העיר בית שאן, רפאל בן שטרית, ומכוח תפקידו זה עמד בקשרי עבודה עם התובע. המחלוקת בין ישראלי לבין בן-שטרית החלה בראשית נובמבר 2007, ועוד בגין ציוד משרדי. בן-שטרית הגיש למשרדו של ישראלי הזמנה לרכישת ציוד משרדי, אך ההזמנה הושבה ריקם למזמינים, וזאת משום שהזמנה זו "לא עמדה בנהלים". הסירוב הזה, של סגן ראש העיר דאז ישראלי, הגיע לידיעת מקומון העמק והגליל, אשר ביקש את תגובתו של ישראלי. לטענתו של ישראלי, ההזמנה סורבה היות שהיא נועדה לשמש את בן-שטרית במערכת הבחירות, בה הוא מתעתד להתמודד על ראשות העיר. בן-שטרית לא היסס והגיב בחריפות לסירוב, ואלו דבריו, כפי שצוטטו בכתבה: "פקיד קטן וזוטר שסוף סוף הוזז מתפקידו מפיץ דברי הבל. המזכירה שלי היא שערכה הזמנה בעלות של 300 ₪, פשוט שיתבייש. אני שמח שראש העיר החליט לשמוע לי והזיז אותו מתפקידו. האיש הזה הוא 'עבד כי ימלוך', זה מה שיש לו להתעסק, עלוב נפש. אני מזכיר שכל ההזמנה הייתה 300 ₪. אפילו ליללות של חתולי רחוב אני מתייחס יותר ברצינות מאשר לחבורה העלובה הזו...". שיחה בין ידידים ישראלי הגיש בתגובה תביעת לשון הרע, וטען כי הוא לא נבחר-ציבור אשר נטל על עצמו את הסיכון לחשיפות לעלבונות שכאלו, אלא עובד ציבור, ועל כן יש לספק לו הגנה יתרה מפני עלבונות שכאלו. בן שטרית גרס כי דבריו סולפו בכתבה, וכי בכל מקרה, כאשר פנה אליו הכתב בעניין זה, הוא סבר לתומו כי מדובר בשיחה בין ידידים ולא ידע, כי בכוונת הכתב לפרסם את תגובתו בעיתון. בן-שטרית כושל בחקירתו הנגדית הכחשתו של בן-שטרית הובילה את ישראלי לזמן את הכתב בן שבו עימנואל עצמו לדיון, בכדי שיעיד אם אכן הדברים נמסרו לו מפיו של בן-שטרית. השופט ערפאת טאהא לא זו בלבד שהתרשם מאמינותו של בן שבו, אלא מצא כי בן שבו נוהג לנהל תרשומת באשר לכל כתבה שהוא מכין, למקרה שיובאו לפתחו טענות בדבר "הוצאת הדברים מהקשרם" ואך ורק כאשר בחלוף זמן הנדונים בכתבה אינם פונים אליו, הוא "מבער את החומר". לטענתו של בן שבו, כפי שזו עלתה בדיון המשפטי, בן-שטרית לא בא אליו בכל טענות באשר לציטוט, אלא רק לאחר הגשת תביעת לשון הרע מצד ישראלי, או כדברי השופט טאהא: "הנה כי כן, גרסתו של הנתבע התפתחה בהתאם לאינטרס שלו. לאחר שהבין, כי התשובה שמסר תחילה, אינה מספיק טובה עבורו, הוא שינה את גרסתו וטען, כי הוא אינו זכור בדיוק מה היה תוכן השיחה, ומייד לאחר מכן שינה שוב את גרסתו וטען, כי הוא מחה בפני בן שבו וטען שהדברים שפורסמו לא נאמרו על ידו". השופט טאהא מצא כי בן-שטרית לא בא בתלונה לבן שבו על "הוצאת הדברים מהקשרם", אלא אך ורק יידע אותו כי הוגשה תביעה. גם בחקירתו הנגדית לא הכחיש בן-שטרית מפורשות את הדברים, אלא רק שב וחזר על המנטרה כי "האמור בתצהירו אמת", וכי "לפעמים הוא מתבטא בשפה קשה", תוך התחמקות מהתייחסות קונקרטית לאמירות המיוחסות לו, ותוך שהוא מתבל את התחמקויותיו ב"מנסים לסכל את היבחרותי לראשות עיריית בית שאן". השופט ערפאת טאהא כתב בפסק דינו: "לא האמנתי למילה שיצאה מפיו של הנתבע בעניין זה. הרושם שלי היה שהנתבע בחר במתכוון לזכור קטעים מהשיחה, שאין בהם משום לשון הרע, ובחר במתכוון שלא לזכור קטעים אחרים, בהם הוא הטיח דברים קשים בתובע. התנהגותו של הנתבע על דוכן העדים, התחמקותו ממתן תשובות ישירות לשאלות שהופנו אליו, התעקשותו שלא למסור גרסה פוזיטיבית לדברים הקשים שאמר והזיכרון הסלקטיבי שלו, כל אלה מערערים את אמינות גרסתו ותומכים בגרסתו של בן שבו". באשר לטענתו של בן-שטרית, כי לא ידע שהדברים מיועדים לכתבה, קובע השופט ערפאת טאהא כי "מר בן שבו פנה לנתבע על-מנת שזה יגיב לנושא ההזמנה שסורבה. הנתבע ידע, כי בן שבו הוא עיתונאי, ועל כן הוא ידע, ולכל הפחות צריך היה לדעת אך בחר לעצום עיניים, כי בן שבו עתיד לפרסם את דבריו בעיתון", וכן כי "תוכן ההתבטאויות שיוחסו לנתבע, אינו תומך בגרסתו שכביכול הוא לא ידע שדבריו יפורסמו בעיתון. מדובר בהתבטאויות קשות ובהטחת מילות גנאי קשות וחמורות, שאינן חלק מדו שיח רגיל בין שני ידידים. מדובר בהאשמות והשמצות שהנתבע ביטא ואמר מתוך ידיעה, כי הן עושות את דרכן לעיתון". "לא ניתן להשלים עם הכפשות שכאלו" לאחר שהשופט טאהא קבע, כממצא עובדתי, כי הנתבע אכן אמר את הדברים שיוחסו לו, הוא פסק כי "מדובר בהתבטאויות קשות, שיש בהן כדי לבזות את התובע, להשפיל אותו בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז וללעג מצידם. ההכפשות וההשמצות שיוחסו לתובע עלולות לפגוע בנפשו, ברוחו ובשמו הטוב של התובע פגיעה חמורה", וכן כי "לא ניתן להשלים עם הכפשות כאלה". עוד קבע השופט טאהא כי "גם אם הנתבע הוא נבחר ציבור, אין הוא רשאי לשים ללעג את התובע, שהוא עובד ציבור המחוייב לשמור על איפוק מרבי בתגובתו ובהתנהגותו, ואין הוא רשאי לבזות אותו ולהשפיל אותו בעיני תושבי העיר בית שאן, שם מתגורר התובע, שם הוא עובד ושם הוא חינך. לא ניתן להשלים עם דברי בלע אלה, ולא ניתן לקבל אותם". "כינויי גנאי בלבד" עם זאת, קבע השופט טאהא, חרף היות ההתבטאות לשון הרע לכל דבר ועניין, כי עסקינן בכינויי גנאי ולא בפרסום המייחס לתובע מעשים פליליים או לא מוסריים, וכן כי "אין ספק שכינויי הגנאי בהם השתמש הנתבע הם פוגעניים ביותר, ופגעו במעמקי לבו של התובע וגרמו לו ולבני משפחתו עוגמת נפש רבה. כאמור, התובע הוא עובד ציבור, אשר ממלא תפקידים בכירים בעיריית בית שאן. בעבר ובמשך שנים רבות הוא עבד בתפקיד מורה, עסק בחינוך ולאחר מכן ניהל את המתנ"ס בעיר. על כן, הפגיעה בשמו הטוב והכינויים המעליבים בהם כינה אותו הנתבע מקבלים חומרה יתרה". בנסיבות אלו העמיד השופט טאהא את הפיצוי הכספי על סך של 40,000 שקל, אך דחה את תביעתו של התובע להורות לנתבע לפרסם התנצלות, וזאת בשל הגבלת הביטויים המעליבים לכינויי גנאי, אך לא לדברים המטילים דופי בתובע או מייחסים לו מעשים פליליים או לא-מוסריים. השופט טאהא קבע כי יש להסתפק בפיצוי הנזיקי וכי "לא תצמח לתובע כל תועלת מפרסום התנצלות זו".