בערב יום העצמאות ניהלתי ויכוח סוער עם אדם שטען בלהט ותוך כדי שהרטיט את קולו שאני לא ציוני מספיק. הוא הפריח כל מיני ססמאות, אני הפרחתי לאוויר כל מיני ססמאות בחזרה, שנינו עלינו לטונים קצת יותר מדי גבוהים, עד שאמא שלי באה, אמרה שהאוכל מוכן ושאם לא אכפת לי, שאני אפסיק לצעוק על רובי ריבלין בטלוויזיה.
הריבלין שואו, שהיה אחד הנאומים המביכים שנראו כאן - הישג מרשים בפני עצמו, שכן בנאומים מביכים יש לנו היסטוריה ענפה, והטקס כולו, שהיה מביך ברמות היסטריות (שאלה ל
ציפי לבני ו
אהוד ברק: מאיזו סוכנות השכרתם את הילדים הקטנים שישבו לכם על הברכיים כל הטקס? מאיפה הקרצתם אותם פתאום? ושאלה לשלמה בראבא: אתה הבנת מה היה התפקיד שלך בשיר של ארקדי דוכין? אולי תואיל להסביר גם לנו?), היה, בכל זאת, כמו כל שנה, פסגת היצירה היום עצמאותית.
נאמר זאת כך, ונסתום: רובי ריבלין יכול להגיד מה שהוא רוצה על חזונו של בנימין זאב, אבל קחו את המילה שלי: שימו את הרצל ל-24 שעות מול הטלוויזיה של יום העצמאות, ואני מתערב אתכם על כל סכום בעולם שבסוף היום הזה הוא מוריד לנו איזה כפכף לראש תוך כדי שהוא צורח עלינו שזה בכלל לא מה שהוא התכוון.
כמה אירוני ש-150 שנים אחרי שנולד האיש שטבע את המשפט "אם תרצו - אין זו אגדה" קיבלנו שלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים שפשוט לא רוצים. מה לא רוצים, אפילו לא עושים סימנים שיש להם חשק. בגלל זה קיבלנו שוב את חגיגה בסנוקר (יה, אף פעם לא ראינו) את מיטב המערכונים של הלהקה הבלתי-מוכרת "הגשש החיוור" (שחולקו לשני ערבים, כנראה למען אלה שלא הדליקו טלוויזיה ב-40 השנים האחרונות) וגם, אה, את סופרמן 2. כנראה כי הוא לובש כחול. וכחול זה ציוני. תשאלו את רובי ריבלין.
בין לבין היו גם הברקות. טוב, לא נהיה קטנוניים, הברקה. “מצב האומה" היא בהחלט תוכנית לחובבי הז'אנר. אבל השיבוץ שלה בתוכנית מיוחדת לערב יום העצמאות הוכיח את עצמו, גם לא רייטינגית, אז לפחות תוכנית. נעה תשבי הייתה מצחיקה - הישג מרשים בפני עצמו, הסצינות שנמחקו מ'הלהקה' היו קצת צפויות, אבל משעשעות כשלעצמן (ובהזדמנות זו: מתגעגעים אליך, דבל'ה גליקמן) וסיכום השנה היה, ובכן, קצת אחר משל רובי ריבלין. הרבה פחות ציוני, אבל הרבה יותר משעשע. ומקורי. ומשהו שלא ראינו כבר 800 פעם, שזה די מרשים בפני עצמו.
אה, אבל הנה תגלית מפתיעה, ונשבע לכם שאני לא צוחק: זה נכון שסבלתי מהאנגאובר, אבל חידון התנֿ"ך הזה? הוא לא כזה גרוע. אני לא אגיד שהוצאתי פלטת פיצוחים והתיישבתי לראות, אבל מודה ומתוודה: זפזפתי מדי פעם. נכון, לא ידעתי אף תשובה (לעזאזל, את השאלות בקושי הבנתי. למזלי, המתמודדים עשו בדיוק אותו פרצוף כמוני), החיוך של אבשלום קור כשהוא שואל שאלות על בית המקדש הוא אחד הדברים המטרידים שנראו על מסכינו, ואבנר נתניהו הגיע רק למקום השלישי (תתביישי לך, אור אשוואל! איך יכולת לקחת לו את המקום הראשון?), אבל וואלה, היה נחמד. ועדיף על שידור חוזר של 'שורדות בבית'.
לא שהופתעתי יותר מדי. למעשה, כמעט הייתי נעלב אם לא היו טורחים לשים לי איזה סרט בורקס, את הרגעים הגדולים של הלהקות הצבאיות או את הגשש החיוור. זו הצרה עם יום העצמאות: בדיוק כמו הטקס, גם את 24 השעות שאחריו אנחנו כבר מכירים בעל-פה. למעשה, כשהתכנים המקוריים הם אולפן יום עצמאות עם משה דץ (מי שחשב על זה שיקום, יניח את המפתחות, יתבייש בעצמו וילך) יש מצב שנעדיף שוב את 'גבעת חלפון' או 'אלכס חולה אהבה'. קצת כמו עם הפרשיות של אולמרט, למרות שזה כה צפוי, גם בפעם האלף ואחת זה עדיין קצת מצחיק. והאמת? עד שנמצא משהו שמגיע לקרסוליים של הגשש, אולי באמת עדיף שנישאר איתם ודי. ולתפארת מדינת ישראל.
