בית המשפט העליון לא ידון שוב בפסק הדין בו נמנעת הריסת ביתו של מחבל שרצח חייל צה"ל. נשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, דחתה (יום ה', 8.10.20) את בקשת המדינה לקיים דיון נוסף, תוך שהיא מותחת ביקורת מרומזת על פסק הדין בו מדובר.
נזמי אבו-בכר רצח בחודש מאי את סמ"ר עמית בן-יגאל וצה"ל ביקש להרוס את ביתו. השופטים
מני מזוז ו
ג'ורג' קרא קיבלו בחודש אוגוסט את עתירת בני משפחתו של אבו-בכר וקבעו, כי צה"ל יוכל להרוס רק את חדרו ולא את הבית כולו. לדבריהם, יש להימנע מהריסת הבית משום שאין הוכחה לכך שבני משפחתו ידעו מראש על מעשיו או שיבחו אותם בדיעבד, ולכן מדובר בענישתם של חפים מפשע (ראו קישור משמאל).
מזוז, קרא והשופטים
עוזי פוגלמן ו
ענת ברון מתנגדים עקרונית להרס בתים לצורכי הרתעה, וסבורים שיש לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב בסוגיה כולה; לפני חודשיים מנעו פוגלמן וברון את הריסת ביתו של מחבל אחר. יתר שופטי העליון שדנו בשנים האחרונות בהרס בתים אינם תומכים בפתיחה מחדש של ההלכה העקרונית, שנקבעה בזמנו בהרכב מורחב. השופטת
יעל וילנר, בדעת מיעוט, קבעה שיש לדחות את העתירה ולאפשר את הריסת הבית כולו.
המדינה ביקשה לדון מחדש בפסק הדין, בנימוק ש"פסק דינם של שופטי הרוב סוטה במובהק מהלכה פסוקה מושרשת של בית המשפט הנכבד, אשר קבעה, כי מודעות או מעורבות של בני המשפחה בפיגוע אינן תנאי להפעלת סמכות הריסת מבנה, ואף כפי שעולה במקרים רבים אחרים שנדונו במהלך השנים האחרונות, בית המשפט הנכבד לא התערב, בנסיבות קרובות, בהוצאת צווי הריסה לבתי מחבלים שבהם מתגוררים בני משפחותיהם שלא היו מעורבים בפיגוע. הקביעה בפסק הדין שמבטלת את צו הריסת בית המפגע בשל הפגיעה הכרוכה במשפחת המפגע בנסיבות שבהן לבני משפחה לא מיוחסת מעורבות כלשהי, וזאת חרף התכלית ההרתעתית הקיימת, אינה עולה בקנה אחד עם רוח פסיקות קודמות של בית המשפט הנכבד.
"...יש בהלכה חדשה זו, אשר נותנת משקל מכריע למעורבות או מודעות בני המשפחה של המפגע ולפגיעה בהם, משום צמצום ממשי של סמכויות מפורשות של רשויות הביטחון מכוח תקנה 119 [המאפשרת את הרס הבתים], עד כדי איונה בפועל במקרים רבים, בדרך שמגבילה מאוד את השימוש בתקנה, והיכולת להפעילה ביחס לבתי מחבלים, במקרים בהם לעמדת המפקד הצבאי הדבר נדרש מטעמים הרתעתיים מובהקים... ההלכה שנקבעה בדעת הרוב, ברקע הפסיקה הסותרת בסוגיה זאת ממש, מייצרת חוסר ודאות ביחס לאופן הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 על-ידי המפקד הצבאי".
בדחותה את הבקשה מזכירה חיות, כי בג"ץ אישר עקרונית את השימוש באמצעי של הריסת בתים ונדחו כל הבקשות לדיון נוסף בהלכה זו. בין אמות המידה שנקבעו להפעלה המעשית של הסמכות, צוינה מידת מעורבותם של דיירי ביתו ויושבי ביתו של המפגע באירוע שבגינו נעשה שימוש בתקנה, ו"שיקול זה הודגש בשורה של פסקי דין". הלכות אלו לא השתנו בפסק דינם של מזוז וקרא, אומרת חיות:
"[בפסק הדין] לא נקבעה בו הלכה חדשה ביחס למעורבות קרובי משפחתו של המפגע או ביחס למשקל שיש לייחס לכך. שופטי הרוב החילו את אמות המידה שנקבעו לעניין זה על נסיבות המקרה והשופט מזוז אף הדגיש בחוות דעתו, כי החלטתו נטועה בנסיבותיו של המקרה הספציפי. דומה, אם כן, כי הכרעתם של שופטי הרוב במקרה דנן תחומה לדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני שעמד בפניהם, היא אינה משנה מן ההלכה הנוהגת ובניגוד לטענת המבקשים, בוודאי שאין למצוא בה קביעה כי בכל מקרה ומקרה שבו מפעיל המפקד הצבאי את סמכותו לפי תקנה 119, עליו ליתן משקל מכריע לשאלת מודעותם ומעורבותם של בני המשפחה המתגוררים בבית.
"למען הסר ספק יובהר ויודגש בהקשר זה, כי ההלכה בענייננו הייתה ונותרה, כי מודעותם או מעורבותם של בני המשפחה במעשי המפגע - הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 - אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף".
לדברי חיות, "בהחלט ייתכן כי ניתן וראוי היה להגיע לתוצאה שונה במקרה זה, אך גם אם שגה בית המשפט ביישום ההלכה הנוהגת, עובדה זו לבדה אינה יכולה להצדיק דיון נוסף, שכן 'דיון נוסף אינו ערעור נוסף'. הליך הדיון הנוסף אינו מיועד לתיקון טעויות ב
יישום הלכה קיימת". היא מסיימת באומרה: "הלב דואב על אובדן חייו של סמ"ר עמית בן-יגאל ז"ל ועל השבר הגדול שנבקע בחיי בני משפחתו ויקיריו שלעולם לא יתקון. ליבי עימם. אך מן הטעמים המשפטיים שפורטו, אין זה המקרה לקיום דיון נוסף". את המדינה ייצגו עוה"ד ענר הלמן,
יונתן ברמן ושרון אבירם, ואת משפחת אבו-בכר - עו"ד נדיה דקה.
