האחים יצחק לוי ומיכה לוי ינהלו "מכרז מחיר שני" בו ייקבע מי ירכוש את חלקו של האחר, בנכסים בשווי 150 מיליון שקל. הנכסים כוללים את מלון שלום בירושלים, אולמי נוף ירושלים, אולמי בית וגן ובית דיור מוגן בעיר. כך קובע (21.6.22) שופט בית המשפט העליון בירושלים, יצחק עמית, המאמץ את הביקורת החריפה שמתח בית המשפט המחוזי בירושלים על מיכה לוי. האחים לוי שותפים בחלקים שווים בחברות המחזיקות את נכסיהם, ומאז 2013 הם מנהלים מאבק משפטי ממושך על השליטה בנכסים אלו. השופטת המחוזית תמר בזק-רפפורט קבעה אשתקד, כי אין להעניק לאיש מהם עדיפות בהתמחרות על הנכסים וכי הבעלות בהם תוכרע ב"מכרז מחיר שני" - כלי שיצר חתן פרס נובל לכלכלה, ויליאם ויקרי. בהליך זה מציעים שני הצדדים מחיר והזוכה הוא מי שהציע את המחיר הגבוה יותר - אך הוא משלם את המחיר הנמוך יותר שהציע המפסיד. יצחק לוי הוא שהציע את השימוש במנגנון זה. מיכה לוי ערער על פסק דין זה וביקש לאפשר לו לכפות על יצחק למכור לו את חלקו, בנימוק שהוא אשר ניהל בפועל את הנכסים ובידיו גם מניות הנהלה, בעוד יצחק היה מעורב בניהול בצורה שולית ובידיו רק מניות רגילות. בדחותו את הערעור אומר עמית, כי אין סיבה להתערב בפסק דינה של בזק-רפפורט, ומזכיר ששני הצדדים הסכימו להוריד מעל הפרק את האפשרות של התמחרות פתוחה. הוא גם מציין, כי עילת תביעתו המקורית של יצחק הייתה קיפוח - עילה המעבירה לבית המשפט את ההכרעה כיצד לפתור את הסכסוך. לכן, השאלה היחידה במקרה זה היא האם בזק-רפפורט בחרה את הכלי הנכון. גם אם למיכה יש יתרון מסוים בדמות הוותק בניהול ומניות ההנהלה, אין בכך כדי להכריע לטובתו - ממשיך עמית. נקודת המוצא היא השוויון בין האחים במניות הרגילות; ואפילו אם מניות ההנהלה העניקו למיכה את גרעין השליטה בחברות - אין בכך כדי לתת לו עדיפות בהליך ההיפרדות. על בית המשפט להביא בחשבון גם שיקולי צדק, תום לב ונקיון כפיהם של הצדדים - וכאן הכף נוטה לחובתו של מיכה.

"מעשים אשר לא ייעשו"

עמית מזכיר את הממצאים העובדתיים החמורים של השופט המחוזי משה דרורי, אשר נותרו בעינם גם לאחר שהעליון ביטל את קביעותיו האופרטיביות. מיכה ביצע "מעשים אשר לא ייעשו", כגון קבלת חלק משכרו בדרך של העברת כספים על שם אמו; מעשיו לא תאמו את דיני החברות ודיני הנאמנות ולא היה להם ביטוי בספרי החברה ובדוחותיה; חלק מהתשלומים למיכה נעשו "בדרכים לא דרכים" ובאמצעות שימוש בכרטיסים פיקטייבים, בדמות תשלומים לגרושתו ולבתו שבלונדון; מיכה נסע לחו"ל על חשבון החברות למרות שהיו אלו נסיעות פרטיות (על תשובותיו בנקודה זו אמר דרורי, כי הם היו "בקצה הספקטרום של אי-האמון"; הוא סירב לחלק דיבידנד אף שהיו מזומנים בשפע בקופה; הוא מידר את יצחק, פיטר אותו והורה לקב"ט המלון לעקוב אחריו. עמית מסכים עם קביעתה של בזק-רפפורט, לפיה ממצאים אלה מובילים למסקנה כי שיקולי צדק, תום לב וניקיון כפיים שוללים את העדפתו של מיכה בבחירת מנגנון ההיפרדות. לאור התנהגותו הפסולה של מיכה, אין זה סביר שבית המשפט יאפשר לו לרכוש בכפייה את מניותיו של יצחק. המנגנון שנקבע אינו נותן עדיפות לאיש אלא הזדמנות שווה - מדגיש עמית. עמית עומד בהרחבה על הליך "מכרז מחיר שני" ומסביר מדוע יש בו יעילות מובטחת: "המשתתפים במכרז צפויים להציע את המחיר שבו הם מעריכים את המשאב שעומד למכירה, והמשאב יימכר למשתתף שמעריך אותו בשווי הגבוה ביותר. זאת, משום שאין זה כדאי עבור המשתתף להגיש הצעה שהיא נמוכה מסכום הערכתו, שכן בכך הוא יקטין את סיכוייו לזכות מבלי להגדיל את רווחיו במקרה של זכייה. כמו-כן, אין זה כדאי עבורו להציע הצעה הגבוהה מסכום הערכתו, שכן בכך הוא אומנם מגדיל את סיכויי הזכייה שלו, אך זאת בתחום המהווה עבורו עסקת הפסד". אומנם לא כל היתרונות של הליך זה קיימים במקרה של לוי, אך אין בכך כדי לפסול אותו, והחששות שהעלה מיכה קיימים גם במנגנונים אחרים - קובע עמית. מיכה חויב בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. השופטים נעם סולברג ואלכס שטיין הסכימו עם עמית. את מיכה לוי ייצגו עוה"ד גיורא ארדינסט, תומר ויסמן; ניר פרידמן ודפנה תדמור; ואת יצחק לוי - עוה"ד דורי קלגסבלד, זמיר בן-בשט ודון סוסונוב.