מה מושך כל כך יהודים להתיישב בעזה, האם זאת תחושת הניצחון או הכנעת החמאס? האם התיישבות ברצועת עזה היא תמונת ניצחון ותנציח את הנרצחים ואת הנרצחות? האם ההתיישבות הזאת תחלץ את בני הערובה? או חלילה תזיק להם? דומה שהשאלות הללו לא נדונות כלל בין אותם אלפים שמוכנים לארוז מטלטליהם כדי להתגורר לצד שני מיליון פלשתינים תושבי עזה. מרביתם, של המתיישבים שייכים לציונות הדתית והשאלה היא האם זו היא תכלית הציונות 2024. האם שליטה על מיליוני פלשתינים היא התגלמות הציונות. הם בטוחים שכן, חלום ארץ ישראל מהים עד הנהר הוא חלומם בדיוק כפי שיש מוסלמים שחולמים על מדינה מוסלמית מהים עד הנהר. הטענה הפרגמטית של ימנים מהמתונים ועד המשיחיים היא שבמצב הביטחוני הקיים מאז קום המדינה חשוב שיהיו ישובים יהודיים כדי להתגונן מפני הטרור הפלשתיני. אחת הדוגמאות היא גוש-קטיף וכמובן יהודה ושומרון. טענה שעל פניה נראית הגיונית, אלא שבמשוואה הזאת לא לוקחים בחשבון שתושבי הישובים הללו משלמים בחייהם וכך גם הפלשתינים שנמצאים בסגרים אינסופיים. לכל אלה נוסיף גם את ההשקעה האדירה בשיטור ביהודה ושומרון וכעת גם בעזה. כל זאת מבלי להזכיר שכל ישובי קו הגבול בצפון פונו מיושביהם, בהחלטת ממשלה ימנית והירצחם של נרצחו 1,400 ישראליות וישראלים. תמונת המצב מחלישה את התפישה של לפני קום המדינה שהתחזקה ב-1967 שישובים הם מחסום ביטחוני. נשוב אל התפישות של יישוב עזה ויו"ש ואומר שהן יכולות לרצות את מי שלא רוצה להתעמק בסוגיה ולנסות ולהבין מה יהיה עתידה של מדינת ישראל כשמחצית מהמתגוררים בה הם פלשתינים. שאלה שמקבלת מענה דווקא מהימין על מלא. שם גם אם לא מודים בכך מנסים למצוא פתרונות של מובלעות פלשתיניות, כאשר השליטה הביטחונית חייבת להיות בידי ישראל, אך מה לגבי השליטה האזרחית. אגב כך למה לא להתיישב בדרום לבנון, להתנחל ולהקים שם ישובים וכך לעצור את חיזבאללה. לפי הפרגמטיזם הימני, כך לא ירו קטיושות על ישראל. כמובן שאין לראות בכך המלצה, אלא נסיון לבדוק את גבולות המחשבה איך פותרים את הפלונטר. איך משתחררים ממחשבות ממלכת ישראל שצצו בעקבות מלחמת ששת הימים. נשוב לרגע למה שהיה אז, אני הבנתי שישראל באיום קיומי. ישראל היקרה לי כילד בכיתה ו עלולה לחזור לידיים נכריות, החלום יתנפץ? אל התחושה הזו התווספה התמונה גבעת בטיח בקצה המזרחי של שכונת יד אליהו. איש צבא קבע מהרבנות הצבאית בדק את השטח כדי לראות אם יתאים לבית עלמין זמני. המלחמה פרצה, ישבנו במקלטים וסבתא שלי שחוותה הפצצות על בודפשט וכך גם הבן שלה היו רגועים גם אימא שלי שהייתה עם עוד שתי אחיות בתא הגזים באושוויץ אלה גם אלה לא היו נרעשים, זה הרגיע אותי, אבל הבנתי שמשהו גדול קורה. ישראל כבשה את סיני, את עזה, את יהודה ושומרון ואת רמת הגולן. ישראל צהלה ושמחה על ניצחון הבזק, הגנרלים הפכו לנושא היום ואנחנו לא הבנו את עומק הבוץ שאליו דהרנו. כבשנו בעיה שעלתה לכל הצדדים באלפי הרוגים, קרבות, פיגועים ומלחמות בלתי פוסקות ובתוך כך הסכם שלום עם מצרים, עם ירדן שמחזיק מעמד. בלבנון אחרי שתי מלחמות ואינסוף היתקלויות המצב הולך ומחמיר וכך גם בעזה. אינני יודע אם ישראל של 67 הייתה מוכנה באמת להסדר של שלום. מה שידוע הוא שבלי מחשבה אסטרטגית ממשלות ישראל נתנו יד לתנועת התיישבות שבהתחלה נראתה תנועה ציונית שביקשה לחזק את ההתיישבות. זו הייתה מחשבה רומנטית שישראל הבית של עם ישראל שגלה מארצו ולאחר השואה ביקש להקים מדינה, ישלוט על על מיליוני ערבים וישאיר אותם חסרי זהות לאומית. מלחמת יום הכיפורים וההתשה שהייתה לפניה הציבו מציאות קשה שממשלת ישראל התעלמה ממנה. המחשבה ששלום עם מצרים יביא שקט ביתר המקומות הייתה שגויה, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה הוכיחו שאין הסדרים מדיניים חלקיים, או יותר נכון לומר שהסדר מדיני ראוי הוא כזה הלוקח בחשבון את כלל השחקנים. בדיוק כמו הכבישים העוקפים שנסללו בשטחים כמענה הביטחוני לפיגועים, כך הסכמי שלום חלקיים מבלי לנסות לפתור את ליבת הסכסוך. היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ומדרום לבנון הן עוד נקודות כשל בניהול הסכסוך, כששוב ישראל בורחת מהניסיון להתמודד עם הקמת מדינה פלשתינית. הסכמי אוסלו, נחתמו על חודו של קול, רבים מאזרחי ישראל ראו בהסכמים הללו כניעה לטרור. ברור שיש הרבה נקודות כשל וקל היה להספיד הסכם שנעשה עם ידיים כבדות משני הצדדים. הרשות הפלשתינית קמה אבל החלום למדינה ערבית מהים עד הנהר נותר בספרי הלימוד ואולי זו נקודת הכשל המרכזית שבה הילדים הערבים התחנכו עם מסר אחד והילדים היהודים התחנכו עם מסר הפוך. המאבק נותר במלוא עוזו בספרי הלימוד ובדרך כזו לא ניתן לבנות יחסי אמון. שלא נתבלבל לאף אחת ממשלות ישראל השלום עם הפלשתינים לא נראה משהו אפשרי. להפך ממשלת ישראל ראתה בחמאס נכס להחלשת הרשות הפלשתינית במיוחד לאחר שהוקמה בהסכמי אוסלו. החשדנות המובנת מאליה, גם אצלי לא התפוגגה ולא במעט גם בצדק. הפלשתינים לא עמדו באחד התנאים הבסיסיים "אין יותר טרור". הנהגה שבסיסה מנהיגי טרור וותיקים שהודיעו על הרצון לדרך חדשה; לא עמדה במשימה והעדיפה להעמיד פנים וליהנות באופן אישי ממנעמי השלטון. הם יצאו מנקודת הנחה שגם לממשלות הישראליות זה מצב נוח כי אין כאן הכרעה, אין כאן ממש מדינה פלשתינית. מצב שהחמיר כשהחמאס עלה לשלטון וסימן את סופה המעשי של הרשות הפלשתינית. כשקמה ממשלת ימין על מלא מסע השלום נדד שוב למדינות רחוקות והותיר את הפלשתינים מתוסכלים על מה שקורה. מה שהוביל להסלמה ולהתעוררות השטח ולתחרות גלויה, שבה החמאס המשיך ביתר שאת את מה שקרה לפני צוק איתן ובעיקר את מה שקרה בשומר חומות. החמאס התאמן במשך שנים וב 7.10.2023 הוציא לפועל את פעולת הטרור העוצמתית מאז ומעולם. ככל הנראה שיטת הפעולה שנבחרה הייתה אונס, רצח וחטיפה בלי אבחנה, מתוך מחשבה שזה יוביל את ישראל לתגובה עוצמתי פי כמה, כולל הפצצות בלתי פוסקות ומחיקת חלקים מערי הרצועה. זו הערכה כמובן, לאור המציאות היום שבניגוד למה שממשלת ישראל ואזרחים רבים מאוד, יש יותר ויותר מתנגדים בעולם לתמונות מעזה מאשר לתמונות מ 7.10.2023. זו טרגדיה שלנו, שהעדפנו את הנקמה על האסון הנורא שפקד עלינו ומדיר שינה מכל אזרחי ישראל באשר הם. להערכתי המלחמה בעזה היא כישלון מנהיגותי, כישלון שמהדהד את חוסר המוכנות של ישראל מאירוע כזה, שהיה צפוי. ממשלת ישראל בראשות נתניהו הייתה חייבת לקחת אחריות ולהודיע על סוף דרכה. טוב אילו זה היה קורה באותו יום רע, באותו אסון. הממשלה הייתה מודיעה על בחירות, מקימים ממשלת מעבר מקיר אל קיר שכל מטרתה להחזיר את החטופים בהסכם להחזרת המצב לקדמותו. כמובן שכל זה לא קרה, נתניהו וכנראה בצדק מנקודת המבט האישית שלו ממשיך במלחמה מתוך מחשבה שמשהו יקרה והוא יגיש לבוחריו תמונת ניצחון כל שהיא. הרי לא כל כך חשוב מהי התמונה, העיקר שהיא צולמה ואפשר להגיש אותה להמונים ולבקש את אמונם. המשחקים שתיארתי עד כה הם של ממשלות שמייצגות תפישות מוכרות שאין סיכוי לעשות שלום עם הפלשתינים, הם מבינים רק כוח. אכן הם מפעילים כוח ומשכללים את דרכי הפעולה וגם ישראל מפעילה עליהם כוח שמשתכלל כל הזמן. אז לאן זה ילך? כוח מול כוח וחוזר חלילה? אפשר להחזיר את ההתנחלויות לגוש-קטיף ולהקים שם מפעל התיישבות וכך גם לחזק את הישובים היהודיים ביהודה ושומרון, להוציא מדי שנה עשרות מיליארדי שקלים על ביטחון. הפיגועים ימשכו וכך גם התגובות הקשות של מדינת ישראל. הקיצוניים יתחזקו ויהיו אלה שיובילו את ישראל למלחמות בלתי פוסקות עד ללחץ בינלאומי שיחייב אותם לתת לכל הפלשתינים תעודת זהות ולאפשר להם לחיות כאזרחים שווי זכויות. המחשבה שיוכלו לתת להם אוטונומיה לאורך זמן לא עבדה ולא עובדת. צריך לקחת בחשבון שישראל שעסוקה בביטחון לא תוכל לצמוח כלכלית כך שרבים מהאזרחים הפרודוקטיביים יכולים למצוא את עצמם אורזים מזוודות ומשאירים מאחור את הקיצוניים. אפשרות אחרת היא כעת לעצור את המלחמה בהסכם עם החמאס, להחזיר את כל החטופים. לצאת לבחירות חדשות ולהציג בפני האזרחים שתי דרכים לחיים אחרי שבעה באוקטובר. הדרך האחת היא חיים על החרב והדרך השנייה פעילות מדינית בלתי מתפשרת גם אם תקח זמן רב למשל חמש שנים. הרעיון לבנות דיאלוג שבו השותפות המרכזיות הן מצרים, ירדן, מרוקו, סעודיה, האמירויות ומרוקו. דיאלוג שהפעם במרכזו גם ההנהגות הקיימות של הפלשתינים. הבסיס של הדיונים הוא חזרה אל העבר, אל הקוו הירוק, כדי לחשוב איך מוקמת מדינה פלשתינית, אחת או שתיים. ביהודה ושומרון ובעזה. הכוונה להקמה של יישות מדינתית שהבסיס שלה הוא כלכלי חברתי הנשק היחיד שיהיה בה יהיה למטרות שיטור בלבד. ישראל מצידה תתחייב לא להפעיל מטוסים וטנקים כלפי המדינות הללו. מה עם הישובים היהודיים שהוקמו מאז 1967. נושא שחייב לעלות על השולחן ולהקשיב גם ובעיקר לרצונות של התושבים ולאפשר למי שיחפוץ בכך להשאר שם. כמובן שאפשר גם לחשוב על חילופי אוכלוסין ותיקוני גבול כדי למנוע את נזקי החלטת החלוקה שקדמה למלחמת השחרור. לא לחינם כתבתי שזה תהליך ארוך, של שנים שבו הגיעה העת גם לשנות את ספרי הלימוד ובעיקר את החלומות. במילים אחרות אזרחי ישראל חייבים לבחור את הדרך הרצויה מלחמה אינסופית או הפסקת אש ועבודה חינוכית ומדינית בשותפות מלאה עם שכננו, כולל אלה הנוראים שרוצים לפגוע בנו כל הזמן. בואו ניתן יתרון להכנסת עקרונות מוסר חדשים לנבחרי הציבור שלנו, שיובילו מדינה מוסרית שיודעת לא להכנס לסכסוכים וכשהם מגיעים בכל אופן להתמודד איתם עם סרגל אתי ומוסרי.